בלקו"ת במדבר ד"ה וידבר אלקים גו', איתא בזה"ל (טו, ד): "... ריבוי השתלשלות בדרך עילה ועלול וצמצומים רבים וירידת המדרגות ממדרגה למדרגה, ומבשרי אחזה כמו התלבשות השכל במדות ומדות במחשבה ומחשבה בדיבור, שיורד ומשתלשל מדרגה אחר מדרגה, עד שנעשה מחשבה ודיבור ומעשה וד' חושים ראי' שמיעה כו', והחיות השורה במוח ולב ומהלב מתפשט לכל האיברים שמקבלים לפי מזגם ותכונתם להיות זה ראש וזה רגל כו'".

ובמכ' רבינו (אג"ק חי"ט, ממכתב כ"ט סיון תש"כ – הובא גם ב"חסידות מבוארת" על אתר):

"ולמ"ש אודות המבואר בלקו"ת במדבר (טו, ד) "ד' חושים" ולא חמשה – באת"ל שאין בזה טעות הדפוס, יל"פ מפני שמדגיש כאן התלבשות לפי המזג והתכונה, משא"כ בחוש המישוש (ראה פי' מהמלות זרות שמו"נ סוף ח"א מע' חוש. ולהעיר גם מרעיא מהימנא – זח"ג רכט, ב – במפרשיו שם".

והיינו, שכ"ק אדמו"ר מפרש שהד' חושים הכוונה היא להחושים: ראי', שמיעה, ריח ודיבור – ולא הביא חוש המישוש מפני שאין בזה כל כך התלבשות לפי המזג והתכונה.

ולפום ריהטא יש להעיר לפענ"ד:

הנה גם בתניא, פרק נא בתחילתו, מדבר – לכאו' – כבנדו"ד, על התלבשות החיות באברים השונים כו', ושם הלשון: "וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו, העין לראות והאזן לשמוע והפה לדבר והרגלים להלוך". – וגם כאן מזכיר רק ד' חושים במקום ה': ראי', שמיעה, דיבור, והילוך (שהוא לכאו' חלק מחוש המישוש), ולא הזכיר חוש הריח.

ואם כן, על פי הכלל הידוע ד"ילמוד סתום מן המפורש", הרי כיון שכאן בלקו"ת סתם וכתב "ד' חושים" מבלי לפרט איזה חוש מוציא מהכלל, לכאו' יש ללמוד מהמפורש בתניא, ששם נקט ד' החושים דראי' שמיעה דיבור ומישוש – ומוציא חוש הריח מהכלל – שגם כאן הכוונה היא לד' חושים אלו להוציא חוש הריח; ואם כן יהיה באו"א מפי' כ"ק אדמו"ר - שכוונתו להוציא חוש המישוש.

והנה ב"שיעורים בס' התניא" פי' רבינו הטעם שנקט בתניא שם דוקא ד' חושים אלו, עיי"ש, ולכאו' לפי ביאורו שם אין זה שייך לנדו"ד בלקו"ת (אלא דוקא לתוכן המבואר בתניא), וא"כ מובן שפיר הטעם שכאן בלקו"ת פי' כ"ק אדמו"ר שהד' חושים באים להוציא חוש המישוש – ולא חוש הריח;

אמנם בלקוטי לוי יצחק לתניא פנ"א שם, פי' וז"ל: "העין לראות והאזן לשמוע והפה לדבר והרגלים להלוך – לא קחשיב חוטם להריח, אולי י"ל מפני שבחוטם שם הוא כללות הנשמה כולה, לא רק כח פרטי בלבד, כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ובמשנה בודקין אותו עד חוטמו, וכן הריח שבחוטם שייך להנשמה עצמה כמאמר איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף זה הריח" –

ולכאו' ביאור זה בתניא שפיר אפשר לאומרו גם בנדו"ד בלקו"ת, שנקט ד' חושים להוציא חוש הריח שאין ענינו (כ"כ) כח פרטי מוגבל, אלא זהו כללות הנשמה כולה כפי שהיא למעלה מהגבלה כו'.

ויל"ע האם הטעם שפי' כ"ק אדמו"ר [בלקו"ת כאן, וכן] בשיעורים בס' התניא שם באו"א ממה שפי' אביו ז"ל – אם הוא מפני שלא הי' לעיניו באותה שעה ביאור זה שבלקולו"י (שנדפס לראשונה בשנת תש"ל), או שס"ל שאין ביאור זה מספיק מאיזה טעם, או שרצה לבאר ביאור נוסף. ועצ"ע.