במאמר ד"ה אני לדודי ה'תשל"ב[1] בסעיף ב': דמהחילוקים בין אהבה ויראה הוא דאהבה באה ע"י גילוי אור מלמעלה, והיראה באה (בעיקר) ע"י עבודת האדם וכו'.

להעיר: בד"ה ועתה ישראל, תשכ"ז[2] בסעיף ג': כי שרש הביטול דיראה, גם דיראה תתאה, הוא הביטול עצמי שמצד עצם הנשמה, ביטול דמ"ה, וכידוע החילוק בין יראה לאהבה, דאהבה להיותה מציאות שרשה הוא בהגילויים דהנשמה, ויראה להיותה ביטול שרשה הוא בעצם הנשמה..כי אהבה תלוי' בהשגה, ולכן ע"י התבוננות בנקל לכל אדם להגיע לאהבה, משא"כ יראה, מכיון שהיא באה מהביטול דעצם הנשמה, שלמעלה מהשכל, אי אפשר להגיע אלי' ע"י התבוננות [עבודת האדם].

וראה שם בהערה 20, 22.

ב) שם, בד"ה אני לדודי בהערה 4: כי גילוי זה [די"ג מדה"ר] הוא דוגמת "מלך בשדה", וכשמלך הוא במצב זה - אינו מטיל אימה ופחד.

להעיר: בתניא פמ"ב (סא, א): "כי כמו שבמלך בשר ודם עיקר היראה היא מפנימיותו וחיותו ולא מגופו, והנה פנימיותו וחיותו אין נראה לעיני בשר רק בעיני השכל ע"י ראיית עיני בשר בגופו ולבושיו שיודע שחיותו מלובש בתוכם..ואף שהוא ע"י התלבשות בלבושים רבים הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בשר ודם בין שהוא ערום ובין שהוא לבוש לבוש אחד ובין שהוא לבוש בלבושים רבים וכו'.