בד"ה ודוד עבדי תשמ"ו סעיף ב (סה"מ מלוקט ח"ב ע' רכא-ב. תורת מנחם סה"מ מלוקט ח"ג ע' רט-רי) מבואר, ד"כאשר האדם עושה מעשה, הרי הוא מוריד רצונו ושכלו כו' עד שבא למעשה זה, וירידה זו..היא ירידה לבירא עמיקתא ולכן צ"ל אצלו הודאה וכפי'".

ובהערה 10: ראה גם אוה"ת תשא ע' א'תתצג.

ובאור התורה שם: "עד"מ אדם העושה איזה מעשה, שמצייר איזו ציור או כותב איזה כתב וכדומה, הנה מוריד שכלו להיות נשפל ומלובש במעשה זו, וזהו ע"י הכרח ועישוי לגבי השכל, כי השכל בעצמו הוא למעלה מעשי', וכדי שיומשך בעשי', זהו הכרח שמכריחין אותו היפך רצונו כו'".

ויש להעיר, שדבר זה מפורש גם בלקוטי תורה בחוקותי (מח, א): "ולכן נק' כל עובדא בלשון עשי' פי' לשון הכרח, כי מה שהשכל מתפשט בהמעשה שעושה זהו בחי' הכרח לגבי השכל שיהי' יורד ומתפשט בעשי'.