בלקוטי לוי יצחק על תניא ע' לא, קאי על ל' אדה"ז באגה"ת פ"ח: "לשוב עד הוי' ב"ה ממש" - ומבאר: "יל"פ: עד - יסוד; הוי' - ת"ת; ממש דעת".

ובלקו"ש חל"ט ע' 89: "ויש לומר שזהו גם הטעם שספירת הדעת נרמזת בלשון "ממש" (שאאמו"ר לא ביאר טעם הדבר, וכנראה סמך על המעיין שיבין מעצמו)" - ומבאר שהתואר "ממש" שייך ל"הגדר דספירת הדעת (וקו האמצעי) שעל ידה נמשכת פנימיות הכתר שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות תוך סדר ההשתלשלות", עיי"ש.

ולכאורה יש לקשר זה עם מה שכתוב בלקולוי"צ לפנ"ז, בהערות ללקו"א פמ"ו (שם ע' כב), וז"ל:

"והחיבוק והנישוק הללו דלבן בחי' כתר, הם חיבוק ונשיקין ממש, ממש דוקא, דהיינו בחי' עצמות אוא"ס, משא"כ החיבוק והנשיקין דז"א דאצי' למלכות..אין זה ממש, כי חסד ות"ת דז"א הם רק בחי' הארות בלבד". ודו"ק.