באג"ק אדמו"ר הזקן (סי' יז[1]) מייעץ לשואל[2]: "להתפלל בשמחה גדולה..להתענג תענוג גדול בגדלות הבורא משבחים המוזכרים בסידור התפילה..כאילו רואה בעיניו גדלות מלך בשר ודם..והוא עת רצון לאסתכלא ביקרא דמלכא ולהתענג בתענוגים מזיו כבודו וגדלו...".

ואכן בשני המקומות בתניא (פ"ט ופ"נ) בהם מדובר על "לאסתכלא ביקרא דמלכא", מדובר אודות אהבה בתענוגים, או דרגא קרובה לה[3].

ובסיום כותב: "וחי נפש אחי, כי נפש מעלתו חולה מאד בחולת המרה שחורה, וזהו תחבולות היצר בערמה ובמרמה כאילו לש"ש. ושקר דיבר, כי נראה בחוש שבתאוות גשמיות הלב שמח..." עיי"ש.

ולכאורה, אם "הלב שמח" בתאוות גשמיות, הרי אינו בדרגת צדיק (שגם צדיק שאינו גמור, כבר אין לו אהבה גלויה לדברים גשמיים, ורק ש"אינו מואס ברע בתכלית..ע"כ נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם"[4]), ואיך שייך אצלו אהבה בתענוגים?