עצה להיות מואס ברע

א. בגליון שעבר (ע' 46) שאלתי בדברי רבינו בפרק יד בתניא "צריך לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע כגון בעצת חכמינו ז"ל אשה חמת מלאה כו'". ובפשטות הכוונה לדברי הגמרא בשבת "אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" וברש"י שם ד"ה 'אשה' "אם לא על פי גזירת המלך לא היתה ראויה להתאוות לה". ולכאורה, אין מדובר שם על עצה כלל ועיקר?

ות"ל שמצאתי במקור אחד שמובא ענין זה בדחז"ל כעצה (סדר אלי' זוטא פכ"ב, מהד' מא"ש וקורא לפרקים אלו פרקי ר' אליעזר פ"ד) בסיפור על תלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שהי' יושב בראש עשרים וארבעה אלפים תלמידים ... לא נתקררה דעתו ... [עד שהבין] שזה מלוכלך ומטונף ... חמת מלא צואה וזבל וכו'". ויש לחפש לעוד מקורות.

ב. עוד שם בסיום הפרק כ' רבינו כ'עצה' לבינוני: "כשירגיל לשמח נפשו בה' ע"י התבוננות בגדולת ה' הרי ... אולי יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחי' רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית כדכתיב שמחו צדיקים בה', ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים תהי צדיק".

ולא הבנתי, דהרי בכל ספר התניא (ועכ"פ בפרקים עד פי"ד) הגדרת הצדיק גמור היא, שהוא (מואס ברע, ו)מתענג על ה' ויש לו אהבה בתענוגים וכו', אך לא שהצדיק עובד ה' בשמחה אמיתית, וא"כ תמוה מדוע משתמש כאן רבינו בהגדרה חדשה על עבודת הצדיק?

שונה פרקו מאה פעמים

בגליון הקודם תהיתי על מקור רביה"ז בתניא פט"ו (ובשו"ע הל' ת"ת) ש"בימיהם הי' הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים", ושאלתי מה ההכרח מהסוגיא שכך אכן עשו בפועל כדבר רגיל, וכן, שבש"ס אנו מוצאים פעמים רבות ששננו ארבעים פעמים (מלבד מה שציינתי שם ממגילה ז, ב – יש עוד לציין לברכות כח, א. פסחים עב, א. כתובות כב, ב ושם נ, א), וחיפשתי אפוא מקור על מאה פעמים דוקא.

ות"ל מצאתי בינתיים מקור א' לכך (ויש לחפש לעוד מקורות) והוא באיכה רבה א' ל"א על רבי צדוק "דאכיל חד גומזא [מין פרי – נ.ג.] ופשיט עלוהי מאה פרקין". וראה שם לפני כן באותו קטע, שעל מלת "מפשוטיה" (לגבי ר' יוחנן בן זכאי) מפרשים הפרשנים (מתנ"כ ורד"ל) שהיא לשון חזרת על לימודו תמיד, ומביאים ראי' מלשון זו "ופשיט עלויה", הרי שדרכו של רבי צדוק לחזור על לימודו מאה פעמים.

לשון הירושלמי לגבי צדקה - מצווה

א) בתניא פל"ז כותב רבינו "ובכל תלמוד ירושלמי היא [–צדקה] נקראת בשם מצוה סתם" ובתניא מהד' 'מכון הספר' ציין המהדיר לסוף מס' פאה (שכבר צוין בתניא מהדו"ק) ולהוריות פ"ג ה"ד ומעיר: "ולע"ע לא מצאתי מקומות נוספים", ותמיהני עליו, כי אכן מבואר כך בעוד הרבה מקומות (במיוחד במדרש, לרוב מקורות אלו הגעתי בעזרת ציונים ומקורות לספרים רבים ושונים) ואפרט אותם:

תרומות פ"ח ה"ג: "חד אתתא הוות רחמנא מצוותא סגיא", דהיינו שעשתה הרבה צדקה.

מגילה פ"א ה"ד: "אין מדקדקין במצות פורים…".

סוטה פ"ג ה"ד: "כל אותן שנים עשר חודש הי' [נבוכדנצר] עסוק במצות". וראה שם במפרשים שהכוונה על צדקה.

ע"ז פ"ב ה"ג: "עובדא הוה איתתא חדא דהוות רחמה מצוותא ובעלה שנא מצוותא...". דהיינו האשה אהבה לעשות צדקה ואילו הבעל שנא לתת צדקה.

לאמיתו של דבר הבחנה זו מפורש מקורה ברש"י שבת קנו, א (ולפלא שלא ראיתי מציינים למקור כה מפורש) ד"ה צדקן במצות: "צדקה לעניים דקרי ליה מצות בכל לשון של אגדה", (וכידוע שהאגדות, כמו הרבות והפסיקתות וכיו"ב, הן ירושלמיות וארצישראליות, – ראה רש"י עה"ת בראשית מז ב ד"ה ומקצה: "וזה לשון בראשית רבה שהיא אגדת ארץ ישראל"), הרי שרש"י מבחין הבחנה זו, שבלשון ירושלמי כינו צדקה בשם מצוה סתם.

וראה בספר המעריך לרבי מנחם די-לונזאנו (בעל שתי ידות ותורה אור, חי בזמן הב"י והאר"י, ונספח לספר הערוך) ערך מצוה: "במדרשים קורין מצוה סתם למצות הצדקה". (ולשונו קרוב ללשון רבינו בתניא.)

ואכן המדרשים מלאים מביטוי זה. ואפרט כמה:

ויק"ר ה, ד: מעשה ...שהלכו במגבית חכמים הות תמן חד בר יודן שהי' עושה מצוה בעין יפה..

ויק"ר לד, ד: "אמר רש לאותו איש תככים תן לי מצוה ונתן לו..."

ויק"ר לד, יב: "אילו אמרת לן הוינא יהבון אוף אילין שיתי דינרא בגוא מצותא…"

ויק"ר לד, יד: "דאנא שמע דו עביד מצוון סגיאן."

ויק"ר שם שם: "אמר להון כל עמא יפלגון מצוה". דהיינו שיחלקו צדקה.

ויק"ר לז, עובדא הוה בחד גבר דהוה ליה תרין בנין חד הוה עביד מצווין סגין וחרנה לא הוה עביד כל עיקר.

דברים רבה (מהד' ליברמן) ע' 36 (פ' ואתחנן): "א"ל משה [להקב"ה] עשה לי מצוה ותן לי חינם" דהיינו,שמשה ביקש: עשה לי צדקה ותן לי להיכנס לא"י חנם.

דברים רבה (הרגיל) פרשה ד, ח: "מעשה בר"א ור' יהושע שיצאו לגבות בעסק מצוה…"

[ומעניין מה שמתאר הגר"י קאפח זצ"ל בספרו 'הליכות תימן', שבתימן נהגו כך בפועל עד לימינו כפי שמתאר: "בכל ערב שבת בשעות שלאחרי הצהרים היו עוברים כמה גבאים מתנדבים ... דופקים על דלתות בעלי הבתים וקוראים "מצוה"..."].

אגדה מכפרת

ב) באגה"ק סכ"ג כותב רביה"ז על אגדה: "שרוב סודות התורה גנוזין בה ומכפרת עוונותיו של אדם כמבואר בכתבי האריז"ל". בעבר ציינתי שהמקור באריז"ל, שרוב סודות התורה גנוזין בה, הוא במקדש מלך פ' משפטים, אך שם לא מבואר שמכפרת עוונותיו של אדם.

אולם מצאתי שכך מבואר להדיא במדרש (משלי פ"י) "הקדוש ברוך הוא אומר לו: בני, הגדה למה לא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל". ועצ"ע שמשמע מלשון רבינו שמקורו באריז"ל וצ"ע.