הנה מבואר בפע"ח, דאכילת המצה ושתיית היין (ד' הכוסות) בליל פסח פועל למעלה יחוד או"א- יחוד ה' ואלקים (דג' מצות הם כנגד הג' אבות, וגם ג' פעמים הוי' בגי' "לחם", יין בחי' אימא – בינה, טעם ותענוג, וכוס בגי' "אלקים"), ועי"ז נעשה המשכת הדעת, וגילוי הדעת הוא הענין דנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה אחר חצות1.

ב. ויש להבין בזה דלכאורה מבואר שגילוי הדעת נעשה בעת מ"ת שע"ז נאמר "אתה הראת (אז) לדעת כי ה' האלקים וגו'"? (ולהעיר שהשיעור היומי שבס' התניא לחג השבועות מתחיל עם הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגו'").

והנראה בביאור הדבר ע"פ מה שמבואר בלקו"ת ד"ה "ששת ימים תאכל מצות" שהדעת שניתוסף לבנ"י ע"י אכילת המצה (שלפני חצות), וכלשון מארז"ל "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן", לא הי' בבחי' הבנה, וטעם ודעת גמורה, וכמו שהתינוק אינו יודע איך האבא הוא אביו, ולמה צריך לאהוב אותו. כ"א שעי"ז נפעל אצלו התקשרות חזקה לאביו שלא ע"י טעם ודעת המושג ומובן, וכן הי' אצל בנ"י שנפעל אצלם התקשרות חזקה להקב"ה אף שלא השיגו בהשגה ממש.

ואולי יש להוסיף בזה מה שמבואר שהמצה נק' "לחם עני" ואין עני אלא בדעת, והיינו שעדיין עד מ"ת לא יצאו לגמרי ממצרים – מצרים וגבולים דקדושה, ר"ל שהי' אז היציאה בבחי' "בריחה" ("כי ברח העם" כמבואר בתניא) היינו "כתינוק הבורח", וכל הגילויים וכו' שנעשה בחצות לא נקלט אצלם בבחי' פנימיות ונשאר במקיף ע"ד תינוק המבין.

ורק אחר העבודה הפנימית דספירת העומר בבירור הז' מדות שאז נעשה "שבע שבתות תמימות" אז נקלטה הדעת בפנימיות כגדול המבין, ובזה נגמרה היציאה ממצרים ,ונעשה באמת "אתה הראת לדעת וגו'".

1) וראה גם לקו"ש ח"ז ע' 277 ועמוד 209 בטעם הדבר ששתיית הד' כוסות באחש"פ נתחדש דוקא ע"י כ"ק אדמו"ר מהרש"ב בשנת תרס"ו