משפיע בישיבה
במפתח לתניא ערך "בהמה" איתא: "אל"ט (מלאכים) אמ"ו (ב. הייתי עמך, ב. רבה)".
ושמעתי מקשים בזה, מדוע לא הביא רבינו 'אי"ח' (פי"ח), שמבאר שם אותו הפסוק שבפרק מ"ו שם: "כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך".
והנה החילוק הפשוט בין פרק י"ח ופמ"ו בפי' הכתוב הוא: בפי"ח מפרש הדמיון לבהמות למעליותא, "שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך", ובפמ"ו מפרשו לגריעותא, "כלומר שאעפ"י שאני כבהמה בהיותי עמך ולא אדע ולא ארגיש בנפשי יחוד זה שתפול עלי' אימתה ופחד תחלה כו' אעפ"כ אני תמיד עמך". וכן כשמדבר ע"ד עבודת המלאכים בפל"ט ומדמה אותה לבהמות, הוא ג"כ לא למעליותא: "ומפני זה ג"כ נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות כו' לפי שאינם בעלי בחירה ויראתם ואהבתם היא טבעית להם כו' ולכן מעלות הצדיקים גדולים מהם כו'".
אבל לכאו' אי"ז מספיק להסביר סיבת ההשמטה, כי למאי נפק"מ מצד איזה טעם מדמין את אופן העבודה לבהמה.
ואולי יש לבאר זה בהקדם שינוי הלשון בין ב' הפרקים: א. בפמ"ו כתב "אעפ"י שאני כבהמה", בכ' הדמיון, משא"כ בפי"ח מדגיש לכאו' יותר "שבזה שאני בער ובהמות", ולא רק (דומה) כבהמות. ב. בפי"ח "שבזה שאני בער ובהמות" ובפמ"ו "שאעפ"י שאני כבהמה" ולא כתב "שאעפ"י שאני כבער וכבהמה".
אלא שלפי פירוש אדה"ז יש ב' פרטים בכתוב בדמיון האדם ("אני") לבהמה: א. ענין הטפשות והעדר השכל. ב. העדר ההרגש, מחמת החומריות דבהמה.
בפי"ח מדבר על ענין העדר השכל, וכמפורש שם "כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא בי' כלל הכל כפתיים אצלו ית' כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות היינו עמך שבזה שאני בער ובהמות (בהעדר השכל הדעת) אני תמיד עמך". ואילו בפמ"ו ההדגשה אינה על העדר השכל והדעת, אלא על העדר ההרגש מחמת החומריות, "שאע"פ שאני כבהמה בהיותי עמך ולא אדע (ומפרש) ולא ארגיש בנפשי יחוד זה שתפול עליו אימתה ופחד כו' כמדת הצדיקים שנזדכך חומרם וכנודע שדעת הוא לשון הרגשה בנפש כו', אעפ"כ אני תמיד עמך כי אין החומר מונע יחוד הנפש כו'".
וי"ל, שאע"פ שאפשר לדמות אדם לבהמה בב' הענינים הנ"ל - העדר השכל והדעת, והעדר ההרגש מצד החומריות - הרי בדרך כלל כשמדברים אודות העדר הדעת דבהמה סתם, אי"ז מצד החסרון דהשכל, אלא מצד העדר ההרגש מחמת חומריותה (ויש סימוכין לדבר גם מהמבואר גם באריכות בדרושי פר' משפטים בתו"א ובכ"מ בביאור ענין זרע אדם וזרע בהמה, שהוא לפי שאין להם דעת כ"כ באלקות, ומבואר שם, דאין ר"ל שאין להם שכל והשגה באלקות אלא אף גם שיש להם שכל והשגה שמשיגים ומשכילים גדולת הבורא ית' השגה והבנה גדולה כו' אך שאין זה בבחי' דעת והרגשה בנפשו שלכן נק' בהמה שהבהמה יש לה ראי' ושמיעה כו' רק שאין לה דעת כו'. וראה גם ד"ה באתי לגני השי"ת ספ"ג: "וה"ה כבהמה ממש ההולכת כו' מבלי הבחן כלל כו' שהוא מפני העדר ההרגש דבהמה הרי אין לה דעת כמו"כ ישנם אנשים כאלו שהם כבהמה ממש" עיי"ש, ועד"ז בכ"מ).
והנה עיקר ההדגשה בפי"ח הוא העדר השכל והדעת - פתי, כנ"ל, וכפי שהעתיק במפתח ענינים בערך פתי "פי"ח". ויש לומר, שאינו מתאים כ"כ לומר שגדר בהמה הוא מה שאין לה שכל, שהיא בגדר "פתי", כי פשוט שאי"ז ההגדרה דבהמה.
אמנם לכאורה זה נסתר מפל"ט הנ"ל: "ומפני זה ג"כ נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות כו' לפי שאינם בעלי בחירה ויראתם ואהבתם היא טבעית להם", שפי' "מפני זה" קאי עמ"ש בסוף פל"ח שמי שדעתו קצרה להתבונן בגדולת ה' ורק מעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו כו' בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומוחו "הרי כוונה זו עד"מ כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה וכל מדותיו שהן יראתו כו' ואהבתו כו' הן רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו", הרי מפורש שזה שמלאכים נקראים בשם חיות ובהמות הוא מפני שאין להם שכל כמו בהמה שיראתו ואהבתו היא טבעית להם כמו בהמה.
אבל, כד דייקת שפיר זה אינו, כי הדמיון שם לבהמות הוא בעיקר לא לענין השלילי שאינם בעלי שכל, אלא לענין החיובי שיראתם ואהבתם היא טבעית להם [ובפרט לפי מה שמובא בשיעורים בסה"ת (ובכ"מ) ברפל"ט, שזה שמבאר כאן בתניא "בנוגע למלאכים שאי"ז כלל מענין סש"ב", נוסף על הפשוט שמזה למדנו מעלת העובדים בדו"ר שכליים "עוד ענין למדנו במעלת העובדים בדו"ר טבעיים שלא נטעה לומר שהדו"ר שלהם אינם בתוקף כמו הדו"ר שכליים ובמילא גם ה'לעשותו' שלהם אינם בתוקף. ולזה מבאר שהדו"ר הטבעיים ה"ז מדרי' המלאכים דהמרכבה דפני ארי' כו' ומובן תוקף עבודתם. ומזה מובן דקרוב אליך לכאו"א בלבבך דו"ר כו' בתוקף וגם לעשותו בתוקף כו'" עיי"ש - הרי ההדגשה היא לא על החסרון דשכל אלא על מעלת דו"ר טבעיים ותוקפם בנוגע ללבבך ולעשותו],
זאת ועוד: בפל"ט מדייק "ומפני זה ג"כ נקראים בשם חיות ובהמות כו'1 לפי שאינם בעלי בחירה", ולא כתב כמו בספל"ח בנשמת החי "ולא מבינתו ודעתו", ומובן בפשטות דא"א לומר על מלאכים שהם "שכליים נבדלים" איזה ענין של חסרון בשכל ודעת, אלא כל ההדגשה היא שיראתם ואהבתם היא טבעית להם ואינם בעלי בחירה.
ועוד י"ל בסגנון אחר: ההגדרה דפתי דפי"ח אינו ענין העדר וחסרון הדעת, אלא ביטול2 השכל והדעת, וכלשונו: "לכן אוא"ס שורה בחכמה שבנפש כי הוא למעלה מההבנה והשגה מה שאינו מושג ומובן ולכן מתלבש בה אוא"ס דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולכן כל ישראל כו' הם מאמינים בה' שהאמונה הוא למעלה מן הדעת והשכל כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה כו' הכל כפתיים אצלו ית', כדכתיב ואני בער ולא אדע כו' שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך". והיינו שדרכו לגבי תפיסת הקב"ה היא מבלי שכל וטעם - בביטול השכל, שזהו"ע אמונה פשוטה (המביאה למס"נ), שבזה לוקח את ה'. ופשוט שתוכן זה אינו שייך לתכונה דבהמה.
משא"כ העדר הדעת במשמעות של "העדר ההרגש" המבואר בפמ"ו, הוא עיקר ההגדרה דבהמה - ובפרט שהוא מחמת החומר - החומריות דבהמה.
[ויש להעיר עוד, דבסוף פמ"ו, כשמדבר אודות מדרי' נעלית יותר, מפרש "מ"ש בהמות לשון רבים לרמז כי לפניו ית' גם בחי' דעת העליון הכולל חו"ג נדמה כבהמות ועשי' גופנית לגבי אור א"ס", הרי מדגיש את האי"ע בתיבות עשי' גופנית, דהיינו ענין החומריות, ולא בהעדר השכל.]
ועפי"ז יש לבאר ולפרש את שינויי הלשונות, דג' חלוקות בדבר: א. בפמ"ו כ' "שאע"פ שאני כבהמה בהיותי עמך", כי הכוונה היא שהוא דומה ושווה ממש לבהמה בזה שאינו מרגיש את היחוד בנפשו מצד החומר (ולכן גם משמיט ענין "אני בער"). ב. ברפל"ט, שבזה שאינם בעלי בחירה ויראתם ואהבתם היא טבעית להם מפני זה נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות - אבל לא שהם דומים לחיות ובהמות, כי קריאת השם היא רק בכדי להבין ולהדגיש האופן דיראתם ואהבתם [וגם למעליותא כנ"ל]. ג. בפי"ח כ' "כלומר שבזה שאני בער ובהמות", ואינו כותב שהוא דומה ושוה לבהמה, וגם לא שקורא א"ע בשם בהמה, אלא זהו כאילו תואר שמתאר א"ע "שבזה שאני בער ובהמות" (בביטול השכל - בבחי' "פתי") אני תמיד עמך.
[אולי יש לומר, שלכן גם העתיק לשון הכתוב ולא כפי שהול"ל מצד דקדוק הלשון בלשון יחיד "בזה שאני בער ובהמה", כי אינו משוה א"ע לבהמה ואינו קורא לעצמו בהמה, אלא זהו שם ותיאור ("בער ובהמות") של בחי' זו דביטול השכל, בחי' פתי, גישה של אמונה פשוטה לגבי הקב"ה**.]
ולפי כל זה מיושב מדוע לא הביא רבינו ענין זה בערך בהמה. ועצ"ע.
*) לזכות ולע"נ אאמו"ר הרה"ח כו' ר' לוי יצחק ב"ר נחום, הכ"מ.
1) הטעם בפשטות שמקדים חיות לבהמות בתניא הוא ע"פ הכתוב שמביא, שתחילה כתב "ופני ארי' אל הימין וגו'", ואח"כ "ופני שור מהשמאל".
וצע"ק שבמפתח לתניא ערך מלאכים כשמציין לפל"ט כ' "נקראים בהמות וחיות" שמקדים "בהמות לחיות". ולכאו' הטעם, כי בזה מבהיר הכוונה בתיבת "חיות", כי בלאה"כ היינו מפרשים "חיות" לא בניגוד ל"נשמת המדבר", אלא ע"ד "חיות הקודש" וכיו"ב. וראה במפתח ערך חיות הקודש.
2) ועפי"ז יובן בפשטות החילוק דשלילת השכל ו"בהמות" דפי"ח ל(האוי"ר טבעיים (ולא שכלים) דפל"ט ו)הלשון "שאינו בעל שכל . . ולא מבינתו ודעתו" שבפל"ח.
**) ועיין גם במאמר אדמו"ר הזקן בס' מאמרי אדה"ז הקצרים עמ' רכ, ובביאור על זה בשיחת שבת-קודש פרשת שופטים תשט"ז ('תורת מנחם - התוועדויות' תשט"ז, חלק ג עמ' 187). המערכת.
Download PDF