במענה להשאלה במ"ש בסופ"א בתניא "נפש אחת מצד הקליפה וסט"א והיא המתלבשת בדם האדם כו' וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה דהיינו כעס וגאווה מיסוד האש שנגבה למעלה ותאות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח ועצלות ועצבות מיסוד העפר . . בישראל נפש זו דקליפה מקליפת נוגה". איך אפשר לומר על ד' מדות רעות שהם באות מנפש הבהמית שהוא מבחי' ק"נ, והרי כעס וגאווה (וכן שאר המדות1) הם איסורים2 ועוונות ועד שכל "הכועס כאלו עובד ע"ז וכן מי שיש בו גסות הרוח" (ל' אדה"ז אגה"ת ספ"ז) ואיסור3 ואפי' איסור דרבנן (תניא רפ"ח) - ובפרט איסור חמור - הוא מגקה"ט, ונ"ל כי כאן אין המדובר בהעבירה שבזה מצד הגברא זה שהאדם נתעורר בכעס ומתגאה שבשעת מעשה הוא נפרד מאלקות כמו כל מעשה עבירה, ויותר מזה, בכעס וגאווה שנפרד כמו ע"ז ממש, וזה בא מצד גקה"ט (ראה בארוכה באגה"ק סכ"ה) - אלא מצד החפצא - התכונה והמדה דכעס וגאווה מצד עצמה (וכן בשאר מדות רעות) שהם באות מארבע יסודות הרעים של הנפש הבהמית שמק"נ - העדר העול ושרירות והגבהת מציאותו.

ב. ובביאור הדבר י"ל בזה בהקדם, דהנה כל הענין בספ"א בתניא הוא "ע"פ מ"ש הרח"ו בשער הקדושה" (בלשון אדה"ז) ח"א שער ב וז"ל שם "יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה הנקרא גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולן. ובכללם הכעס כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושין רצונו ואלו הי' שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל. נמצא כי הגאוה והכעס מדה א' הן. ותולדותיה שלש הקפדנות בלבו כי לולא הגאוה לא היה מקפיד בלבו כענין שביארנו בענין הכעס. ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות. והשנאה לזולתו על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאוה ג"כ. יסוד הרוח ממנו נמשך דיבור הנקרא שיחה בטילה לדברים שאין בהם צורך כלל או נפשי או גופני. ותולדותיו ד' והן לדבר חונף ושקרים ולה"ר ולגלות שבחיו לבריות להתגדל בפניהם. יסוד המים ממנו תאות התענוגים כי כן המים מצמיחין כל מיני תענוג. ותולדותיה ב' החמדה לגזול ממון חבירו ואשתו וכל אשר לו להתענג בהם. והקנאה, כי יקנא בחבירו אשר לו ממון רב וכיוצא בזה להתענג בו. סוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו ותולדתה א' , והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העה"ז או על היסורין הבאים עליו ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר. נמצא כי אבות כל המדות הרעות הן ד' הגאוה והכעס הנכלל ומתדבק עמה והשיחה בטילה ותאות התענוגי' והעצבון וארבעתן נמשכות מד' קליפות היצה"ר שבנפש היסודית".

והנה אף שבהשקפה הראשונה נראה דהא דאדה"ז בתניא קיצר וכתב רק ה"אבות" ולא כתב כל האריכות והפרטים שבשעה"ק - "התולדותי'" של כל ה"אבות" לפי שכתב רק תוכן הדברים ולא נחית לפרט הכל - כד דייקת דוחק לפרש כן כי, א. לפי"ז הול"ל וכה"ג וכיו"ב4 כו' ומפשטות הסגנון דאדה"ז משמע שמדייק אלו דוקא .

ועוד ועיקר ב. דלא כן הוא דהרי ביסוד הרוח לא כתב רק ה"אב" שבשעה"ק "דיבור הנקרא שיחה בטילה לדברים שאין בהם צורך כלל או נפשי או גופני" אלא מפרט עוד פרטים (תולדותיו - ומשנה מהתולדות שבשעה"ק לדבר חונף ושקרים ולה"ר). ואדרבה מתחיל בהם"והוללות וליצנות והתפארות (ורק אח"כ) ודברים בטלים". וכן ביסוד העפר שבתניא כ' שניהם ומקדים התולדה עצלות לעצבות.

וגם בהאב דיסוד האש שינה. שבשעה"ק: "יסוד האש ממנו נמשכת הגאווה הנקרא גסות הרוח כו' ובכללה הכעס", ובתניא מביא שניהם ביחד ומתחיל ב"הכעס (ורק אח"כ) והגאווה מיסוד האש שנגבה למעלה". והיינו שבשעה"ק חשיב מה שנמשך מיסוד האש רק הגאווה וע"ז כתב הטעם "להיותו יסוד הקל וגבוה מכולם" ובתניא כתב שניהם ומקדים כעס לפני גאווה וממשיך "מיסוד האש שנגבה למעלה" שלכאו' קאי על שניהם5.

[ולכאורה יש לפרש שכ"ז תלוי בעוד שינוי: בשעה"ק הסגנון שמדבר בהיסודות "יסוד האש ממנו נמשכת כו' יסוד הרוח ממנו נמשך יסוד המים ממנו כו' יסוד העפר ממנו כו'", משא"כ בתניא אינו מתחיל מיסוד האש שבה, ממנו נמשך וכו', אלא מדבר בהמדות כעס וגאוה מיסוד האש תאות התענוגים מיסוד המים והוללות כו' מיסוד הרוח ועצלות כו' מיסוד העפר.

ואולי י"ל שלכן בשעה"ק כותב בעיקר אותה המדה שבה בולט יותר השייכות להיסוד משא"כ שאר הפרטים וכן התולדות אף שהן חמורים יותר מפרט אח"כ כיון שבהם אינו מודגש (כ"כ) השייכות להיסוד אלא הם תולדות המדה רעה הפרטית ולכן ביסוד האש כתב רק ממנו נמשכת הגאוה להיות היסוד הקל וגבוה מכללה ורק מוסיף ובכללה הכעס, כי מפני הגאווה מתכעס האדם כשאין עושין רצונו, ועד"ז בהשאר.

משא"כ בתניא שאינו מתחיל בהיסוד כ"א בהמדה רעה מדגיש ומתחיל בהמדה שהיא חמורה יותר כעס6 ואח"כ גאוה, וכן ביסוד הרוח כתב לא רק דברים בטלים אלא גם הוללות וליצנות והתפארות ומקדימם שחמורים יותר. ועד"ז י"ל בעצלות ובעצבות, כי עצבות לבד הרי פי' אדה"ז (פכ"ו פל"א) "וכל עצב יהי' מותר שיהי' איזה יתרון ומעלה מזה השמחה הבאה אחר העצב" משא"כ כשעצבות באה אחר עצלות (ראה פ"ח ופכ"ו).

אבל עדיין יוקשה מדוע לא הביא אדה"ז גם בהשאר (יסוד האש יסוד המים) התולדות שהם חמורות יותר].

ג. וי"ל ע"פ עוד ב' שינויים בולטים א. בשעה"ק כתב סדר היסודות כסדרם יסוד האש יסוד הרוח יסוד המים ויסוד העפר ובתניא מקדים (תאות התענוגים מ)יסוד המים לפני (הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מ)יסוד הרוח דלא כסדרם בכ"מ7 (ראה רמב"ם הל' יסוה"ת ספ"ג פ"ד וכמו שהביא אדה"ז בתניא גופא אגה"ק סט"ו (קכא, ב) ארמ"ע8) ובפשטות יסוד הרוח הוא דק יותר מיסוד המים כמו שהאריך הרמב"ם שם.

ב. בשעה"ק כשמדבר בהפכן במדות טובות כתב "ד' מדות טובות נמשכות מד' יסודות שבנפש היסודות והן הענוה שהיא תכלית השפלות מתרחק מכל מיני כעס הבא ע"י גאוה. והשתיקה כאלם לא יפתח פיו לבד בעסק תורה ומצוות או בהכרחי לקיום הגוף לצורך כבוד הבריות והמיאוס בכל תענוגי הגוף ומותריו המוכרחים והשמחה התדירות בחלקו כי כל דעבדין מן שמיא לטב וגם לזרז עצמו בתכלית השמחה בעבודות קונו וכמ"ש שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב ועשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" -

ובתניא כתב רק "רחמנות וגמ"ח".

ד. וי"ל נקודת הביאור בזה: בשעה"ק שם שער הב' מדבר "בפגם הנמשך ע"י מדות המגנות" וזהו כל תוכן השער שם בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושרש על הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצוות התורה . . שהמדות הם הכנות עיקריות לתרי"ג המצות בקיומן או בביטולם ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאוד ובזה תבין ענין מ"ש רז"ל כל הכועס כאילו עובד ע"ז ממש שהוא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות וכן אמרו מי שיש לו גסות הרוח ככופר בעיקר כו' ונמצא כי יותר צריך לזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ול"ת כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות". ולהלן שם "נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות וגם אם יקיימו יהי' שלא לשם שמים כו' וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסיר מעליו מדותיו הרעות על ידי טורח ויקיים התורה והמצות כו'".

והיינו שכל עיקר החסרון במדות רעות הוא זה שהן העיקרים ויסודות שמונע את האדם מלקיים תומו"צ ובהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות (וראה בארוכה בשעה"ק חלק ב השער הד' בעונש מדות הרעות בארוכה חומר מדות הנ"ל ואיך שהם שרש להרבה עבירות).

משא"כ בתניא עיקר ההדגשה ע"ז שהם שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, כדכתיב כי נפש הבשר בדם האדם. היינו שהן שתי סוגי חיות, חיות גופני, שזהו חיות בהמי דקליפה (ונפש האלוקית חיות אלקית דהעדר מציאות עצמו וביטול לאלקות). ובזה גופא מוסיף "וממנה באות כל המדות רעות כו'" היינו חיות דהרגש עצמו לא רק חיות גופני שאינו בטל לאלקות, אלא חיות דיש ודבר בפ"ע נפרד מאלקות. [ולא מדבר כאן בכלל על הענין דשכל ומדות דנפש הבהמית וכן הענין דמצוות ועבירות, וקיומן, - לבושי הנפש (שזה מתחיל לדבר רק בפ"ג ואילך (בנוגע לנפה"א) ובפ"ו ואילך (בנוגע לנפה"ב)].

ולכן בשעה"ק מאריך ומפרט בפרטי המדות רעות ותולדותיהן שכולל כמה איסורים מפורשים (ביסוד האש) השנאה לזולתו. (ביסוד הרוח) - לדבר חונף ושקרים ולה"ר כו'. (ביסוד המים) - החמדה לגזול ממון חבירו ואשתו והקנאה כו' (ביסוד העפר) - העצלות לקיום התורה והמצוה.

ולאידך בד' מדות טובות מפרט הפכן המדות טובות המסייע את האדם לקיים תורה ומצות,

ואילו בתניא מפרט המדות שמדגישות יותר שהוא חיות גופני חיות עצמי דמהות והרגש עצמו ולכן משנה הסדר ומקדים יסוד המים - תאות התענוגים מיסוד המים לפני (הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מ)יסוד הרוח, כי אף שמבחי' חומרם ואיסורם אלו שביסוד הרוח חמורים מתאות התענוגים, אבל מבחי' מהות חיות גופני אייגענעם געשמאק ומציאות דבהמות, הרגש עצמו ודבר בפ"ע מודגש יותר ב"תאות התענוגים" לתאווה יבקש נפרד, (התאווה שלו הוא מצד הפירוד מאלוקות9) מ"הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים" שהם דברים מבלי כל תוכן וענין.

ומה"ט גם במדות טובות לא הביא מ"ש בשעה"ק שם אלא כתב "רחמנות וג"ח", שהוא לא מצד קיום התומו"צ שבזה או אפי' שמביאה לקיום התורה והמצוה, כמו שהביא בשעה"ק שם אלא זה בחי' "טוב" מצ"ע היינו בחי' ביטול והעדר הרגש עצמו, היפך מדות רעות הנ"ל, שלכן יש בו רחמנות וג"ח על הזולת.

וי"ל שזהו גם הטעם לפרטי השינויים כמו ביסוד האש שאדה"ז כתב "כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה". אף שלכאורה עיקר הענין דנגבה למעלה הוא בגאוה וכמו שכ' בשעה"ק שמפרט גאוה בתחלה ואח"כ כולל כעס שבא מפני הגאוה כנ"ל, כי הדגשת ערך והרגש עצמו מתבטא בכעס יותר מהגאוה10,

ואולי י"ל שלכן ביסוד הרוח מוסיף ומקדים "הוללות וליצנות והתפארות" ואח"כ "דברים בטלים" ולא מסתפק בהאב "דברים בטלים" (ע"ד מש"כ בהשאר), כי רק עפ"ז נראה שיש לו פוסטער לעבן נישט קיין תוכנ'דיקע לעבן ומזה נמשך ג"כ דברים בטלים שלו. משא"כ דברים בטלים לבד שאפ"ל פטפוטי דברים בעלמא ואינו מורה כ"כ על חיות בפ"ע אן אנדער לעבן.

ועד"ז יש לפרש בהוספה והקדמה דעצלות ועצבות שלכאורה אין הכוונה ע"ד מ"ש בשעה"ק על השגת עניני הבלי עוה"ז או כו' אלא עצלות וכבדות - וראה רפכ"ו. ועצ"ע.

מ"ב) המסעות של בנ"י במדבר - הכנעת המדבר [גליון]

הרב יעקב גרינשטיין

תושב השכונה

בגליון העבר שאל הרב מ.ר. על סדר הבירורים במדבר ע"י עבודת הלויים, היינו, כשהם נושאים את המשכן וכליו במ"ב מסעות מרעמסס לערבות מואב, שעבודתם התחילה רק ממסע הי"ב, (או לדעה שני' מחצרות, במעשה קרח, עי' ד"ה 'ואת גביעי גביע הכסף' במאמרי אדמו"ר האמצעי, ספר בראשית, עמ' דש) וכיון שעבודתם בעלי' מלמטל"מ מכוונת לשם מ"ב שבאנא בכח, כי העלי' היא ע"י גבורות, וג' לוים גרשון קהת ומררי הם ג' ידות דשם מ"ב, (ע"ש הלשון מלקוטי תורה), איך הי' העלי' בהי"א (או הי"ג) מעסות הראשונות?

לכאורה אין זה כל כך קשה, ויש להסביר באחד משני האופנים דלהלן:

א. איתא בלקו"ת מהאריז"ל, פר' מסעי, שישראל יצאו ממצרים בכח שם מ"ב, כנזכר בפרעה ביד חזקה (בשם מ"ב דגבורה) ישלחם ע"כ. וי"ל שגילוי זה משם מ"ב הי' כעין מ"ד (או מצד עצמו, או מצד מ"ן מבני ישראל ע"י המס"נ שלהם במצות מילה וקרבן פסח), והשתי ידות הנשארים, היינו יד גדולה ויד רמה (וגם יד חזקה מצד אור חוזר) הי' ע"י עבודת הלויים אחרי מתן תורה והקמת ונשיאות המשכן, כמבואר בלקו"ת. (ועי' בביאור לד"ה 'נשא' בענין התחברות שתי ידות ביחד ע"י מעשה הצדיקים).

ב. העבודה של עלי' ע"י גבורה הי' ע"י הבכורים עצמם עד התחלת עבודת הלויים, שגם הם הי' מצד הגבורה (ועי' בד"ה 'ואת גביעי' הנ"ל עמ' שח, וז"ל: "וכמו שהי' העבודה בבכורים [כשיצאו מא"מ] בשנה הא' עד שהוק(ד)ם המשכן כנ"ל) קודם חטא העגל דכתי' קדש לי כל בכור כו' דקדושה זו לעבודה הי' כנ"ל דפטר [כל רחם] דוקא שזהו בכור לאמו ולא בכור לאב" ע"כ (הדגשה שלי). ומבואר שם שבכור מפטר רחם הוא מצד גבורה, בדוגמת לע"ל, שאין צריך בירור ותיקון מצד (החסדים) דשם מ"ה, ע"ש. והגם שעדיין לא הי' המשכן ונשיאת כליו, מ"מ, הי' הענני הכבוד שפעלו סתימת עיני החיצונים ע"י עבודת משה ואהרן (עי' בלקו"ת ד"ה 'להבין מ"ש בהגדה מצה זו', סוף אות ב). ואלא שכל העבודה והמשכה נקרא על שם גמרה, היינו הלויים.

אבל עדיין צריך ביאור על קושי' שלכאורה יותר חזקה, היינו, שאם לא הי' החטא המרגלים במסע הי"ד, היו מיד נכנסים לא"י, בלי כל המ"ב מסעות לגמרי. ואין לתרץ כמו למעלה שהי' ע"י מ"ד, כיון שהי' אחרי מ"ת, שאז כולה צ"ל ע"י מ"ן תחלה.

ולהבין זה, צ"ל קודם ענין שם מ"ב. מבואר בכמה מקומות בפע"ח (עי' בשער הקדישים קרוב להתחלתו) וע"ח (עי' שער מ"ד ומ"ן דרוש יד, ועוד) ענינו של שם מ"ב הוא עליות המדות וכו' מעולם לעולם, כמ"ש בפע"ח שם כי מעולם אין שום יכולת לעלות שום עלי', אלא בכח שם מ"ב, והוא המעלה כל עליות שבעולם, וז"ש בזהר תרומה, דשם מ"ב סליק ולא נחית כו'. ומבואר גם, שיש שם מ"ב ששיך לכל עולם, כמו מ"ב דאצילות, מ"ב דבריאה וכו', וכן יש שם מ"ב ששייך לכל אחד לשמות המלואים, כמו מ"ב דע"ב, מ"ב דס"ג וכו', אלא שאין מ"ב דעשי' ושם ב"ן, ע"ש הביאור.

ובאותיות הנפש, יש כח העלי' ששייך למחשבה ולדיבור, (עי' פ' על פר' מסעי מבעל 'עצי עדן' בהתחלת הפרשה). ואולי י"ל שגילוי ופעולת שם מ"ב לפני חטא המרגלים הי' נעלה וכללי יותר, מכמו אחרי החטא כמו שיש הפרש גדול בין מחשבה ודבור, או בין ראייה ושמיעה, שמי שהוא במדרגה נעלית יוכל לפעול ע"י מחשבתו (ואפשר שזה אחד הפירושים בלשון דור דעה המבואר בחסידות, שעבודתם הי' בדרגת המחשבה).

היינו, שקודם החטא, הי' ביכולת בנ"י לעשות עלי' יותר כללית בלי הצטרכות לעשות כמה פעולות (מסעות) פרטיות, והי' המשכת ופעולת שם מ"ב ג"כ יותר כללית, ע"ד כמו התכללות כל המדות בחסד, וכו'.

(ועי' בלקו"ת בביאור לפ' נשא הנ"ל, ועי' גם בתו"א ויצא כג, ד בענין שבעה ושבעה מוצקות (הנזכר בפע"ח הנ"ל) בעבודת יעקב יד שנה בשביל רחל ולאה, וז"ל: "משא"כ בנשמות עליונות ההילוך מלמעל"מ" ע"כ). 