בחסידות מבואר הפירוש "בכל מאודך" ש"מאד" פירושו בלי גבול "הרבה יותר מכפי מדתו" (תו"א תשא כו, ב).

והנה בברכות פ"ט בסופו מובא שני פירושים ל" בכל מאודך" - (א) בכל מאודך - בכל ממונך. (ב) מלשון "מדה" "ואהבת וגו' בכל מאודך" פירושו "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך כו'", ומכאן ילפינן שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ולקבולי בשמחה.

ולפום ריהטא הפירוש הנ"ל בחסידות הוא פירוש שלישי. והנה בלקו"ת פ' מסעי (צא, ג) מקשר הפירוש בתו"א (אהבה בל"ג) ופי' הא' במשנה (בכל ממונך), אבל אינו מקשר זה עם הפי' הב' במשנה שם.

והכוונה בזה כי "מאוד" הוא לשון ריבוי (תו"א שם) "א סאך" או "זייער" (דרך מצותיך קס, ב), ו"בכל מאודך" - היינו שהוא כל כך הרבה, עד שאי אפשר להיות יותר מזה. והיינו לפי שהוא בלי גבול, דדבר מוגבל ניתן להוסיף עליו ולהגדיל אותו, משא"כ דבר בלתי מוגבל אי אפשר להגדילו (דאל"כ הרי הי' מוגבל).

אלא מעתה שנאמר "בכל מאודך" - "מאד שלך" (ולא "מאד" סתם), הרי הפירוש בזה לא בלי גבול אמיתי אלא למעלה מגבולים שלך.

וברמב"ם (הל' ברכות פכ"ג) אחרי שמביא הדין שחייב אדם לברך על הרעה כו' ולקבלו בשמחה, מסיים "שנאמר ואהבת את ה' גו' ובכל מאודך, ובכלל האהבה היתירה שנצטווינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה" - הרי שהרמב"ם לא העתיק לשון המשנה "בכל מדה ומדה כו'" וכתב טעמא אחריני.

ולכאורה כוונת הרמב"ם לפרש "בכל מאודך" כפירוש הנ"ל בחסידות, דאהבה בכל מאודך היא יתירה (מאד לשון ריבוי), ועל זה מבאר הרמב"ם שכיצד בא לידי ביטוי אהבה יתירה (אהבה בלתי מוגבלת) להקב"ה? - כאשר הוא אוהב את ה' גם במצב ש"ייצר לו".

שוב נזכרתי מלקו"ת חקת ד"ה ויעש משה נחש נחשת, בהמשך לקבלת יסורים בשמחה ע"י ההתבוננות שבשורשו הרע הוא טוב גמור רק שאינו מושג לנו: "וזהו בכל מאודך, כאומר מאד זה מלאך המות שהוא טוב מאד בלי שיעור וגבול", ולכאורה כוונתו לפרש גם האהבה דכל מאודך כך - שהיא אהבה בלתי מוגבלת, על ידי ההכרה שגם ענינים של "מלאך המות" הם "טוב בלי שיעור וגבול".