בסה"מ עת"ר ד"ה וישב יעקב וד"ה נר חנוכה, מסביר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע באריכות שענין טוב ורע הוא שונה לחלוטין מענין חסד וגבורה.

ונקודת הביאור הוא, שחסד וגבורה (על אף שבפשטות חסד ענינו הוא להתחסד למישהוא, ולעומתו גבורה ענינו הוא ההיפך - למנוע דבר ממישהוא, מ"מ בדרך כלל חסד וגבורה) כלולים זה בזה. וכדוגמת דעת ב"ה ודעת ב"ש, שישנם ענינים שהם מחומרי ב"ה ומקולי ב"ש.

משא"כ ענין הטוב בעצם הוא שאין בו שום רע, אלא כל ענינו הוא להיטיב, בלי שום הגיון ובלי חשבון כלל האם השני אכן ראוי לקבל. וכדוגמת אברהם שיצא ממנו ישמעאל. ומכלל הן אתה שומע לאו.

ומסביר שם, שבעצם הן חסד והן גבורה עניננם הוא טוב וקדושה, רק שיש חילוק באופן הטוב: אם באופן כך או כך. ולכן גם בבחינת העצמות שלהם הם כלולים זה מזה ומתהפכים זה לזה, ואחד הדוגמאות לזה הוא (שם עמוד ק') ממכת בכורות "דכתיב והוי' הכה כל בכור באמ"צ - דמכת בכורות הי' משם הוי', דבשארי המכות כתיב אצבע אלוקים היא כו'. אבל מכת בכורות הי' משם הוי' לשבור את קליפת מצרים לגמרי..לא הי' להם רפואה והצלה, והיינו לפי שהי' משם הוי'".

וממשיך לאח"ז (באמצע עמוד קא) בענין הנ"ל שחסד וגבורה שורש שניהם הוא בקדושה, וזלה"ק: ובשרשן בעצמות אוא"ס הרי מתכללים שניהם - שאינם הפכים כלל, וכנודע ברגע דחצות שכולל ב' חצאי הלילות ומחבר אותם וכמו תפארת שעושה התכללות דחו"ג, מפני שמאיר בו מבחי' העצמיות דאוא"ס, ששני הפכים דחו"ג הם בנושא אחד כו'".

ב. ואולי יש להעיר בזה:

א) שביאור ענין הנ"ל שיש "רגע דחצות", אינו סתם עוד דוגמא של חיבור הפכיים, אלא (גם) הסבר לדוגמא הנ"ל של מכת בכורות. היינו, זה שרואים במכת בכורות שפעל ענינים הפכיים - שמצד אחד הי' משם הוי', ומצד שני הי' המכה הקשה ביותר, הוא מצד זה שמכת בכורות הי' בחצות הלילה.

וראה מה שמסביר כ"ק אדמו"ר בד"ה מצה זו (סה"מ מלוקט ח"ג), שבהציווי על אכילת מצה - שהי' לפני חצות, כתוב "בערב תאכלו מצות" - חסר וא"ו, ובפסוק "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עופות מצות" שהי' לאחר חצות, כתיב מצות - מלא וא"ו.

והטעם הוא, משום שבחצות הי' "נגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה וגאלם" לכן הי' גילוי ענין זה בהמצה שלאחר חצות.

ב) ויש להוסיף בזה, ע"פ מה שמסביר כ"ק אדמו"ר בלקו"ש תבא בא (א), מה שרש"י מפרש עה"פ בנוגע לאזכרה על מכת בכורות: "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", מפרש רש"י: "כהחלק הלילה". ומוכיח שאין כוונת נבואת משה (רק) להודיע לפרעה את זמן המכה, אלא "כהחלק הלילה" הוא פעולה. ופעולה זו אינו נפעל במשך זמן, אלא בנקודה אחת של זמן.

הנקודה שמתחלקת לשני חצאי הלילה אין לה שהיות של זמן שאפשר למדדה, (כי אם אפשר למדדה, אזי גם היא יכולה להיחלק לב' חצאים).

ולכן אמר הקב"ה: "כחצות הלילה אני יוצא כו'", שהקב"ה בעצמו כביכול "יצא" בדיוק בנקודה עצמית זו של כהחלק הלילה, שאינה נחלקת לפרטים. וזאת רק משום שהוא כביכול "יודע עתיו ורגעיו".

ג) ואולי יש להסביר ע"פ הנ"ל מה שאומר רבינו שרגע האחרונה של הגלות נעשית הרגע הראשונה של הגאולה.

וראה סה"ש תשנ"ב שיחת ש"פ שמות, סעיף י"ג, וזלה"ק:

".. "כל ימי חייך" פון יעדער איד, זיינע חיים גשמיים אלס נשמה בגוף, זיינען כולל בפשטות (אויך) "ימות המשיח" בלי הפסק, ווארום די גאולה קומט תיכף ומיד ממש ברגע זה ובמקום זה (אפילו אויב דאס איז א מצב פון לילה "הבאים מצרימה", אזוי אז דער רגע האחרון של גלות אין די נקודה אחרונה פון גלות ווערט דער רגע הראשון און נקודה ראשונה פון גאולה..".

וי"ל כנ"ל, שמכיון שהגילוי דלעתיד הוא גילוי העצמות ממש (וכמוסבר במאמר דידן בסה"מ עת"ר (עמ' ק') באריכות בענין שיאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו), לכן בכחינו להגיע לנקודה העצמית שמחבר בין ההפכיים של רגע האחרון של גלול ורגע הראשון של הגאולה האמיתית והשלימה, ויה"ר שנזכה להתגלות כל הנ"ל תומ"י ממש.