בד"ה חייב אינש לבסומי תש"ח סוף פרק ו' וריש פרק ז' מבואר דכאשר אין בנ"י מקיימים תומ"צ, "דאינו מאיר אלקות במוחין העליונים הם נש"י", אזי ההנהגה היא בבחינת שינה, שאין ניכרת מעלת המוחין - הם ישראל - על שאר העולם. וממשיך: "והנה לאוא"ס ב"ה א"ז נוגע כלל אם נמשך אור וגילוי או שאינו נמשך האור והגילוי, אבל כשאינו מאיר האור הנה למטה נעשה מזה הגלות".

על המלים "לאוא"ס ב"ה" יש ציון להערה (אות לג) - ובהערה שם: "לג) ראה לקמן ספ"ח".

בסוף פרק ח שם איתא "שהסיבה לכל זה הוא השינה [בעבודת בנ"י] דאז היינו כחולמים, ועי"ז גורמים כבי' השינה למעלה ויכול להיות היניקה דסט"א".

ולא הבנתי בדיוק כוונת הציון.

ולולא דמסתפינא הייתי אומר שיש כאן טעות הדפוס וצ"ל "ספ"י" [כידוע למתקתקים שאות ח' הוא סמוך לאות י'].

והכוונה להמבואר שם באות יו"ד, שעל ידי עבודת בנ"י "מגיעים לבחי' עצמות אוא"ס, דשם הכל בהשוואה וכחשכה כאורה, הנה בהמשכת העצמות ממש הנה לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ומשם הוא שנמשך להיות ארור המן . . דכל הנוגע בהם כאילו נוגע בבת עינו, דבעצמות הנה כאו"א משיראל חיותו וקיומו שלו, ותורה וקיום המצות או ההעדר מכל אלה, נוגע במאד, ע"כ הוא ית' עצמו ינקום נקמת עבדיו".

כלומר: מ"ש לעיל בהמאמר, ד"לאוא"ס ב"ה א"ז נוגע כלל אם נמשך אור וגילוי או שאינו נמשך האור והגילוי", שמשמעות הלשון היא שעבודת בנ"י אינו נוגע באוא"ס ב"ה [ולפי זה העבודה תופסת מקום רק בהאור דסדר השתלשלות] - על זה מציין לסוף פרק י', שב"עצמות ממש" עבודת בנ"י כן "נוגע מאד" - ומ"ש לעיל צ"ל שהדיוק רק "אור אין סוף", משא"כ בעצמות ממש.

[והוא כמבואר בכ"מ דיניקת החיצונים היא רק מחיצוניות המקיף, דשם כחשיכה כאורה, משא"כ בפנימיות המקיף שם הכוונה בישראל דוקא. ואין זו סתירה ללשון המאמר דגם בעצמות אוא"ס "הכל בהשוואה וכחשכה כאורה", כי זה שבפנימיות המקיף כאו"א מישראל ועבודתו "נוגע מאד", אין זה מפני שהם תופסים מקום מצד עצמם, אלא רק מצד בחירת הקב"ה, כי פנימיות המקיף מובדל בערך עוד יותר מחיצוניות המקיף, ומצד עצמו שם עוד יותר כחשכה כאורה, ורק מצד בחירתו ית' בישראל, בחירת העצמות, "נוגע מאד"].

ואם טעיתי ה' הטוב יכפר בעדי.