איתא ב'לקוטי תורה' (לב, א): ". . אך הנה יובן ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו..והנה יש באדם בחי' עיר מושב, ובחי' שדה ומדבר. מדבר היא ארץ לא זרועה שהם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה' המה. אין צריך לומר אם פגם במחשבה דבור ומעשה אלא אפילו גם עניני היתר רק שהם ענינים שאינם צריכין לעבודת ה' ודברים בטלים הרי לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילי דהדיוטא. וזהו אשר לא ישב אדם שם. פירוש אדם הוא כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו' לא ישב שם כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כתיב".

והנה בד"ה זה דשנת ה'תשכ"ו[3] מדייק: "והנה מבואר בהמשך הדרוש שם, שכשם שיש בחי' שדה כך יש בחי' מדבר ארץ לא זרועה אשר לא ישב אדם שם. ובמשל דחודש אלול מלך בשדה (ולא במדבר) שהשדה נעלה מהמדבר. וגם בפשטות המדבר הוא ארץ לא זרועה, משא"כ השדה הוא מקום זריעה וצמיחת הלחם, ארץ ממנה יצא לחם. שהלחם מבררים אותו ומעלים אותו .. ונמצא שהחידוש דשדה על עיר ומדבר הוא, דהעיר הם הבתים שבתוך תחום הקדושה, והמדבר הוא מחוץ לתחום הקדושה (לא ישב אדם שם), והשדה תוכנו הוא הבירור של הענינים שמחוץ לבית והכנסתם לתוך הקדושה".

ועי' לקוטי שיחות חלק ד (ע' 1343) שכתב: "אלא שמ"מ הארת יגמדה"ר הוא בשדה ולא במדבר . . ולקבל את הארת יגמדה"ר צריכים לעורר הקבעומ"ש עכ"פ היציאה (ממדבר) לשדה עכ"פ ולקבל פני המלך".

הרי מבואר שהמלך לא מגיע למדבר אלא רק לשדה בלבד, וכמ"ש במאמר כאן "לא ישב אדם (העליון) שם".

אולם ב'מאמרי אדמו"ר הזקן על פרשיות התורה' (עמ' תתכה) נאמר: "עד"מ כשהמלך אינו בביתו אלא בשדה במדבר, והעם הולכים מן העיר אליו אל השדה להקביל פני' שלו, מראה פנים שוחקות ומקבל לכל אדם אפילו הפחות מאד בסבר פנים יפות. אח"כ כשבא לעיר הולכים העם אחריו לעיר כו'. אח"כ כשבא להיכלו לא כל אדם ראוי להקביל פניו בחדר המיוחד שלו עמו לבדו וכו' . . ונק' שדה ומדבר כמו מלך הנוסע בדרך במדבר שאין המקום ראוי לגילוי משכן כבודו כו'. ועד"מ נראה בחוש שהמלך כשהוא בדרך יותר מראה פנים שוחקות לכל אדם בשוה ולא יסתיר את עצמו כל כך כמו שהוא בהיכל מלכותו כו', להיות כי במקום היותר מרוחק ממנו אם לא יאיר פניו כי אם כפי ערך המקבלים פניו הרי אינם ראויים כלל [ו]כלל כו', וכשברצונו להראות חסדו ואהבתו עליהם [אליהם?] מכל מקום מוכרח שיתגלה בחי' הארת פנים ביותר כמו שמראה פנים של אהבה עזה עם אוהבו הנאמן בחדר מלכותו המיוחד כו', והטעם מפני שמשפיל עצמו מאד למקום שאינו מערכו כלל [ו]כלל כו', על כן מוכרח שיעורר חסדים המרובים המתפשטים בלי גבול וסוף דקמי' כחשכה כאורה ממש שוין מפני דכולהו קמי' כו' . . כמשל האוהב של המלך המופלג כשמקבל הארת פנים של אהבה עזה בחדר מיוחד בתכלית היחוד שיש בזה ב' דברים שאינן בהארת פנים של המלך לעמו במדבר.." עש"ה.

הרי מבואר בהדיא שהמלך שפיר מגיע למדבר? - ועי' ספר המאמרים - מלוקט ח"ד (עמ' שסה והערה 16 שם).

והנראה בזה לבאר בדא"פ, בהקדם מה שיש לדקדק, דב'בלקוטי תורה' כתב "והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" - והיינו שמקדים 'סבר פנים יפות' לפני 'פנים שוחקות', וב'מאמרי אדמו"ר הזקן' כתב להיפך: "מראה פנים שוחקות ומקבל לכל אדם אפילו הפחות מאד בסבר פנים יפות" - קודם 'פנים שוחקות' ואח"כ 'סבר פנים יפות'?

עוד יש לדקדק בהמשל שב'לקוטי תורה' ש"מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" דכתב פעמיים תיבת 'כולם', ולכאורה הול"ל ש"מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות" ותו לא?

וי"ל שאין כאן סתירה, אלא שב'לקוטי תורה' מדגיש ומפרט חלק זה שבמשל וב'מאמרי אדמו"ר הזקן' מדגיש ומפרט חלק אחר שבמשל, וכל מקום משלים אחד את השני. דהנה מה'לקוטי תורה' ומ'מאמרי אדמו"ר הזקן' אם נוסיף קצת דמיון יש לקבל תמונה ולהבין בפרטיות יותר שהמשל הוא בערך כך:

שהמלך נמצא בדרך כלל במשך כל ימות השנה בהיכל מלכותו בעיר הבירה, ומזמן לזמן עושה נסיעה לעיר או למדינה אחרת לפי צרכיו. ומתי שהמלך יוצא מהעיר אינו יוצא בלבושי הפאר שלובש בארמונו, אלא שיש לו בגדי פאר (פחות מאלה שבארמונו) מיוחדים לנסיעות. וגם נוסע בכרכרה מפוארת שמתאים לכל דרך ומטרה שעושה, (לדרך ארוכה יותר גם כרכרה חזקה יותר וכיו"ב). והמלך אינו נוסע לבד (עם העגלון לחוד), אלא שיש לו פמליא שלימה שמלווים אותו כראוי לכבודו של המלך. ולכל נסיעה ונסיעה מורכבת אנשי פמליתו לפי הצרכים והמטרה של אותו נסיעה.[4]

בדרך כלל מסביב לעיר יש הרבה שדות, ואח"כ מרוחק יותר מהעיר יש יערות ומדברות. והמלך בתחילה עובר עם כרכרתו והפמליא שלו את השדות והמדברות, ואח"כ כשמתקרבים יותר לעיר היעד שהמלך מתכונן להגיע ולבקר, עוברים לאט מהמדבר ומתקרבים לשדות שמסביב של העיר האחרת, ואחרי שעוברים את השדות מגיעים לעיר שהמלך מתכונן לבקרה.

ואחר גמר הביקור בעיר (או במדינה האחרת), המלך חוזר להיכל מלכותו בהדרך חזרה. קודם כל עוזב את העיר, ואח"כ עובר דרך השדות של אותו העיר, ואח"כ מגיע שוב למדבר, "כמו מלך הנוסע בדרך במדבר שאין המקום ראוי לגילוי משכן כבודו כו'". ואחרי שעבר את המדבר מגיע שוב לשדות של עירו. וכשמגיע השמועה לאנשי העיר שהמלך כבר יצא את המדבר בכרכרה עם אנשי המלווים והשומרים שלו, "אז קודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר [מכל שכבות העם] לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, [ומקימים במה מכובדת עם שלחן וכסאות בשדה (עם כיבוד קל) כדי שיהיה מקום מפגש לקבל את המלך. והמלווים פותחים את הדלת של הכרכרה, והמלך יוצא מהכרכרה שלו והולך כמה צעדים אל הבמה שהקימו לקראת האירוע של הקבלת פנים ויושב על כסא הראוי למלך, ואז] הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כ"א ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה".

והנה ב'מאמרי אדמו"ר הזקן' מיירי בעיקר אודות הקטע שהמלך חוזר מביקורו להיכל מלכותו כשהוא עובר בכרכרה שלו את המדבר, וכלשון 'מאמרי אדמו"ר הזקן': "עד"מ כשהמלך אינו בביתו אלא בשדה במדבר", [ב'לקוטי תורה' מקצר בזה מאד ואפילו אינו מרמז כלל מנין המלך בא, אלא אומר רק: "משל למלך שקודם בואו לעיר", ותו לא], ובתוך המדבר הוא רק נוסע ונוסע ואינו מתעכב ועוצר כלל. ואם הוא רואה דרך חלונו אנשים שהולכים במדבר הוא רק מחייך אליהם דרך חלון הכרכרה ו"מראה [להם] פנים שוחקות", ותו לא, ואינו שייך כלל שיקבל אותם שם, כי אין המדבר מקום הראוי לעצירה כלל, וכש"כ לרדת מהכרכרה ולקבל אנשים, ובלשונו הק' שם: "כמו מלך הנוסע בדרך במדבר שאין המקום ראוי לגילוי משכן כבודו כו'" - וכהלשון ב'לקוטי תורה': "מדבר היא ארץ לא זרועה שהם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה' המה. אין צריך לומר אם פגם במחשבה דבור ומעשה אלא אפילו גם עניני היתר רק שהם ענינים שאינם צריכין לעבודת ה' ודברים בטלים הרי לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילי דהדיוטא. וזהו אשר לא ישב אדם שם. פירוש אדם הוא כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו' לא ישב שם כי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כתיב".

אולם אנשי המדבר כשרואים את המלך בעת הנסיעה בכרכרה שלו במדבר ואיך שהוא מחייך אליהם מתוך החלון "ומראה פנים שוחקות לכולם . . בהארת פנים של המלך לעמו במדבר" הם מתרגשים מזה מאד, ועל כן הם הולכים אחריו אחרי הכרכרה בשמחה עד שמגיעים לשדה, ששם כבר מחכים על המלך אנשי העיר (מכל שכבות העם) שבאו להקביל את פניו בשדה, ושם בשדה מתמזגים אנשי העיר עם אנשי המדבר יחדיו.

והנה ברגע זה שהכרכרה המלכותי מגיע בשדה למקום המפגש ליד הבמה הנ"ל, אז נפתחת הדלת של הכרכרה והמלך יורד מתוכה וצועד לקראת הבמה ומתיישב על כסאו ומתחיל לקבל את פניהם של כולם בסבר פנים יפות. ואחרי שנגמר האירוע של הקבלת פנים בשדה, חוזר המלך לכרכרה שלו וממשיך את נסיעתו להיכל מלכותו שבעיר הבירה. והנה "בלכתו העירה הרי הם [אנשי המדבר (לשעבר) עם אנשי העיר שבשדה] הולכים [יחדיו] אחריו. ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כ"א ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה".

ולפי כל זה א"ש ואין שום סתירה בין מה שנאמר ב'לקוטי תורה' למה שנאמר ב'מאמרי אדמו"ר הזקן', כי ב'לקוטי תורה' מיירי בענין "אשר לא ישב אדם שם", 'ישב' דייקא, וזה באמת לא שייך במדבר, והיינו שיצא מהכרכרה ויעלה לבמה ו'ישב' לקבל אנשים, זה לא שייך כלל במדבר, אלא שזה שייך רק בשדה בלבד.

אבל להיות 'נוסע' (ולא 'יושב') בתוך המדבר מבלי להתעכב ולעצור כלל, אלא רק להביט דרך חלונו על האנשים שהולכים במדבר, והוא רק מחייך אליהם דרך חלון הכרכרה ו"מראה פנים שוחקות", זה שפיר שייך במדבר, שהרי אינו מקבל אותם שם כלל, כי בעצם אין המדבר מקום ראוי לעצירה כלל, וכש"כ לרדת מהכרכרה ולקבל אנשים, ובלשונו הק' שם: "כמו מלך הנוסע בדרך במדבר שאין המקום ראוי לגילוי משכן כבודו כו'" - וזה מה שנאמר ב'מאמרי אדמו"ר הזקן', וא"ש מאד ולק"מ.

ועפי"ז מיושב כמין חומר מדוע ב'לקוטי תורה' מקדים 'סבר פנים יפות' לפני 'פנים שוחקות', וב'מאמרי אדמו"ר הזקן' מקדים 'פנים שוחקות' לפני 'סבר פנים יפות', ובהקדים (בקיצור) שההבדל בין 'סבר פנים יפות' ל'פנים שוחקות' הוא כמ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בד"ה אני לדודי תשל"ב ס"ה [ספר המאמרים - מלוקט ח"ג עמ' רסו] שהם ב' דרגות באהבה: פנים יפות - אהבה זוטא, ופנים שוחקות - אהבה רבה, ע"ש. ועי' בזה גם בד"ה אני לדודי תשכ"ו ס"ה ואילך [ספר המאמרים - מלוקט ח"ד עמ' שסה], וע"ש (בהערה 20) שמציין "ראה בארוכה בתורת חיים תולדות ב, ג - ד".

והנה ב'מאמרי אדמו"ר הזקן' כתב: "ועד"מ נראה בחוש שהמלך כשהוא בדרך יותר מראה פנים שוחקות לכל אדם בשוה ולא יסתיר את עצמו כל כך כמו שהוא בהיכל מלכותו כו', להיות כי במקום היותר מרוחק ממנו אם לא יאיר פניו כי אם כפי ערך המקבלים פניו הרי אינם ראויים כלל [ו]כלל כו', וכשברצונו להראות חסדו ואהבתו עליהם [אליהם?] מכל מקום מוכרח שיתגלה בחי' הארת פנים ביותר כמו שמראה פנים של אהבה עזה עם אוהבו הנאמן בחדר מלכותו המיוחד כו', והטעם מפני שמשפיל עצמו מאד למקום שאינו מערכו כלל [ו]כלל כו', על כן מוכרח שיעורר חסדים המרובים המתפשטים בלי גבול וסוף דקמי' כחשכה כאורה ממש שוין מפני דכולהו קמי' כו'".

ולפי"ז יוצא דכיון שאנשי מדבר הם במקום היותר מרוחק, א"כ לא די בעבורם ב'סבר פנים יפות' - 'אהבה זוטא' בלבד, אלא שהם זקוקים ל'פנים שוחקות' - 'אהבה רבה' דוקא כדי לעוררם לתשובה שילכו אחרי המלך לשדה ושם להפך לאנשי השדה שאליהם די להתייחס ב'סבר פנים יפות' - 'אהבה זוטא'.

ומעתה כיון שב'מאמרי אדמו"ר הזקן' עיקר הנידון הוא איך ש'המלך נוסע בדרך במדבר' לפיכך מקדים שם 'פנים שוחקות' לפני 'סבר פנים יפות', כי שם במדבר העיקר הוא ה'פנים שוחקות' - 'אהבה רבה' כנ"ל, [וא"ש נמי שמדגיש שם: "ומקבל לכל אדם אפילו הפחות מאד" כי אלה הם בעיקר אנשי המדבר דוקא]. וגם י"ל, כי לפי 'מאמרי אדמו"ר הזקן' הסדר הוא שקודם נוסע המלך במדבר ואח"כ עובר לשדה, והרי במדבר בעיקר הוא מראה 'פנים שוחקות' ובשדה בעיקר מראה 'סבר פנים יפות' כנ"ל, לפיכך הסדר כאן הוא קודם 'פנים שוחקות' ואח"כ 'סבר פנים יפות', - משא"כ ב'לקוטי תורה' עיקר הנידון הוא איך שהמלך נמצא בשדה ומקבל את כולם, ולכן שם מקדים 'סבר פנים יפות' לפני 'פנים שוחקות', כי שם בשדה העיקר הוא ה'סבר פנים יפות' - 'אהבה זוטא'.

ולפי"ז מיושב גם מדוע ב'לקוטי תורה' ש"מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" - כתב פעמיים תיבת 'כולם', דלכאורה הול"ל ש"מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות" ותו לא - כי באמת ה'סבר פנים יפות' וה'מראה פנים שוחקות לכולם' הם לא לאותם אנשים, אלא שהם לב' סוגי אנשים, ה'סבר פנים יפות' הוא בעיקר לאנשי השדה, וה'מראה פנים שוחקות' הוא בעיקר לאנשי המדבר, לפיכך נאמר כאן פעמיים 'לכולם', כדי לרמז כאן גם לאנשי המדבר כש'המלך נוסע בדרך במדבר' ש'מראה פנים שוחקות לכולם', וא"ש.

*לעילוי) נשמת אמ"ו הרה"ח ר' אלעזר בהרה"ח ר' יוסף שלמה ז"ל הכ"מ. נלב"ע מוצאי ש"ק בהר בחוקתי כ"ה אייר תש"ע. ויה"ר שיקוים היעוד ד'הקיצו ורננו שוכני עפר' והוא בתוכם אכי"ר.

[3]) ספר המאמרים מלוקט ח"ד.

[4]) ראיתי בקובץ 'המועדים על פי תורת החסידות' - אלול תשרי - תש"ע, מאת הרב שניאור זלמן גופין שכתב בע' 11: "שהמלך נמצא בשדה ומתגלה שם בשיא הפשטות, בלי גינוני כבוד, בלי כתר מלכות, בלי לבושי מלוכה ובלי הפמליא המכובדת המלווה אותו בכל מקום. כלומר המלך לא מתגלה כאיש מרומם ונבדל, אלא יורד ונעשה כאחד העם, מובן, כי גילוי מלכותי כזה אינו מחייב את בני העם לחרוג ממנהגם, וביכולתם להמשיך בעיסוקיהם הרגילים בעניני החולין כבשגרה". עכ"ל.

וזה תמוה לומר כך, כי אין זה כלל דרכו של המלך להתנהג כך אפילו מחוץ להיכל מלכותו [מלבד כשרוצה להסתיר את זהותו], ובפשטות בכל מקום שהמלך מגיע יש לו פמליא מכובדת של מלווים עם גינוני כבוד וכו', אלא שיש הבדל עצום בין אלה שבשדה לאלה שבעיר ובארמונו, ובאמת גם בשדה יש למלך לבושי מלוכה וגינוני כבוד וכו' אלא שהם שונים לגמרי מאלה שבארמונו. [ואם המלך היה "נעשה כאחד העם" לא היו רצים אחריו להקביל את פניו].

ועי' בספר המאמרים - מלוקט ח"ד (עמ' שסג ואילך) שנאמר: "דמהחילוקים בין מלך בשדה ומלך בהיכלו . . בנוגע לדרגת הגילוי, עיקר הגילוי דמלך ביפיו (תחזינה עיניך) הוא בהיכל מלכותו, כשהוא בלבוש מלכות ובכתר מלכות, משא"כ בשדה". הרי דרק עיקר הגילוי דמלך ביפיו (תחזינה עיניך) הוא בהיכל מלכותו, אבל גם בשדה יש הגילוי דמלך ביפיו (תחזינה עיניך), רק לא עיקרו. ומובן, כי גילוי מלכותי כזה ג"כ אינו מחייב את בני העם לחרוג ממנהגם, וביכולתם להמשיך בעיסוקיהם הרגילים בעניני החולין כבשגרה, וז"פ.