בתניא ספי"ג: "כי הנה מדת אמת היא מדתו של יעקב הנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין ובכל מעלה ומדרגה מבריח תוך נקודה האמצעית שהיא נקודת ובחי' מדת אמת שלה ומדת אמת היא נחלה בלי מצרים ואין לה שיעור למעלה עד רום המעלות וכל מעלות ומדרגות שלמטה הם כאין לגבי מעלות ומדרגות שלמעלה מהן".

ולא הבנתי כוונת רבינו במ"ש "ומדת האמת היא נחלה בלי מצרים ואין לה שיעור למעלה עד רום המעלות" - מה זה מוסיף על מה שכבר כתב לפנ"ז שמדת האמת מבריחה מן הקצה אל הקצה, "מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין". - הרי שכבר ידענו שהיא נחלה בלי מצרים שמבריח בכל מקום ומדריגה, ותו, אמאי כאן מדבר רק עד "רום המעלות" ולא הזכיר עד "סוף כל דרגין".

והעיקר, הרי דברי רבינו באו כאן לבאר את שני הקצוות שבענין מדת האמת, אשר מחד גיסא יש אמת בכל מדרגה ומדרגה (ולכן אהבת ה' של הבינונים היא ג"כ אמת - "גבי מדריגת הבינונים"); אך מאידך, לגבי מדרגות עליונות יותר - אינה נחשבת אמת כלל, והן "כאין" (שלכן לגבי אהבת ה' של צדיקים אין אהבת ה' של הבינוני נחשבת לאמת כלל).

ומה מוסיף בהבנת זה הקדמה זו שאמת היא "נחלה בלי מצרים ואין לה שיעור למעלה עד רום המעלות"?

נניח שהיה לה שיעור ולא היה עד רום המעלות - הרי מכל מקום המדריגות התחתונות הן כאין לגבי המדריגות עליונות.

ובתחילה חשבתי שאולי פירוש הדברים, שלכאו' הן אמת שמדריגות תחתונות הן למטה ממדריגות עליונות, אבל עדיין אין זאת אומרת שהן "כאין" (וכמו לשון רבינו לענין מדריגת אהבה של הבינוני שאינה נקראת בשם "עבודת אמת כלל").

ולכן מקדים שמדת אמת היא "נחלה בלי מצרים", ואין כוונתו לכך שמדת האמת מתפשטת בכל מקום, אלא שענינה של מדת אמת הוא כח של אין סוף, בלי מצרים; ועל זה ממשיך שמזה מובן ששרשה של מדה זו היא ברום המעלות, היינו במהו"ע ית' שרק הוא האין סוף האמיתי (וכמבואר בענין שקו האמצעי דוקא עולה עד פנימיות הכתר).

ונמצא, שכל המדריגות שב"אמת" הן מדריגות בענין של אין סוף [כפי שהאמת דאין סוף באה לידי ביטוי באופנים שונים עד אין קץ], ורק מטעם זה המדריגות התחתונות הן כאין לגבי מעלות ומדרגות שלמעלה מהן, כידוע שכל הדרגות באין סוף הן באין ערוך זל"ז.

אך דא עקא, שרבינו מביא ומסיק "כידוע לי"ח שבחי' ראש ומוחין של מדרגות תחתונות הן למטה מבחי' עקביים ורגלי מדריגות עליונות מהן וכמארז"ל רגלי החיות כנגד כולן" - ולכאורה הרי זה כלל לגבי כל המדריגות של סדר ההשתלשלות ואין זה שייך לענין הדרגות באין סוף.

ואולי אפשר לומר, שכלל זה בקבלה על היחס והערך בין ראש מדרגות תחתונות לגבי רגלי מדרגות העליונות קשור להמבואר בפרק כאן בענין מדת האמת.

דהנה שמעתי מקשים מה מחדשת הקבלה שבחי' ראש ומוחין של מדרגות תחתונות הן למטה מבחינת עקביים ורגלי מדרגות עליונות מהן, דמאי קמ"ל הלא מילתא דפשיטא היא, ובלשון רז"ל (אבות פ"ד מט"ו) "הוה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים".

ולכאורה נראה ברור דמ"ש "הן למטה" הכוונה בזה (לא רק שהם במדריגה פחותה, אלא) שהן באין ערוך לגמרי, שהרי רבינו בא להוכיח מזה שהמדריגות שלמטה הם "כאין לגבי מעלות ומדרגות שלמעלה מהן", וזה לא יתן לומר אא"כ הם באי"ע זל"ז.

וזהו שמביא ראיה על זה ממאמר רז"ל "רגלי החיות כנגד כולן", שפירוש הדבר הוא, שכל המדריגות שלמטה מ"רגלי החיות" הם בהשתוות, שלכן "רגלי החיות כנגד כולן" (בשווה).

ולכאו' הרי זה חידוש עצום, דהנה בחינת "רגל" של המדריגה העליונה ענינה - הדרגא החיצונית שלה, דהיינו כפי שהיא יורדת להיות מקור למה שלמטה ממנה. ולכאורה בדרגא זו יש לתחתון איזה ערך (וכמו הרב המצמצם את עצמו לתלמידיו, בדרגא זו לכאורה יש להם איזה ערך ותפיסת מקום), ואם כן אי אפשר לומר שכל המדריגות שלמטה ממנו הן בהשתוות לגבי', שהרי כל מי שהוא עליון יותר הרי הוא יותר קרוב לרגלי העליון. ועל זה חידשו רז"ל שכל כך הוא המרחק בין מדרגות עליונות למדרגות תחתונות עד שגם רגלי העליון הן באי"ע כלל לראש התחתון, באותה מידה שהוא מובדל מאמצע ורגלי התחתון.

ועיין לקו"ת ר"פ מסעי שמבאר הענין דרגלי החיות כנגד כולן מהאין ערוך שבין גשמיות לרוחניות [והרי גם אין שום ערך בין הדרגא התחתונה ביותר של רוחני לגשמי היותר דק], וממשיך שכן הוא גם בין רוחני לרוחני, עיין שם. ובהמשך שבועות תרס"ה (ושנת ת"ש) מבואר בארוכה ענין האין ערוך שבין המדריגות דסדר השתלשלות שלכן ההמשכה מדרגא לדרגא הוא ענין של התחדשות, עיין שם.

אלא שלכאורה דבר זה צ"ב, שהרי מאחר שמדובר במדריגות של סדר השתלשלות, שלכל מדריגה יש לה ההגבלה שלה, ודברים גבוליים לכאו' בהכרח שיש להם איזה ערך זל"ז, מהי הסיבה אכן לכלל הנ"ל בענין ריחוק הערך בין מדריגות תחתונות למדריגות עליונות.

ואולי אפשר לומר הביאור בזה, דהנה המקור האמיתי לכל המדריגות השונות דסדר השתלשלות הוא כי כל מדריגה היא ביטוי אחר לשלימות האין סוף ב"ה, כי האמת היא שאין עוד מלבדו, והמציאות האמיתית של כל הנבראים אינה אלא אלוקות, וזהו גם ענין חילוקי המדריגות, שגם הם אינם אלא אלוקות, והיינו כנ"ל, שהוא ית' שלימותא דכולא, וכל מדריגה שבסדר השתלשלות היא ביטוי אחר של שלימותו ית'.

והוא הוא ענין נקודת "האמת" שבכל מדריגה ומדריגה - שמבריח מן הקצה אל הקצה "ובכל מעלה ומדריגה מבריח תוך נקודה האמצעית שלה" שהאמת של כל מדריגה היא שלימות האין סוף המתבטאת במדריגה זו.

ונמצא, שאע"פ שממבט חיצוני (מצד תפיסת הנברא) הרי כל מדריגה ומדריגה של סדר השתלשלות היא גבול (ואדרבה - זהו מה שמבדיל אותה ממדריגות אחרות, התוכן המיוחד שלה - שזוהי ההגבלה והציור של מדריגה זו) - הנה לפי אמיתית הענין הרי כל חילוקי מדריגות של סדר ההשתלשלות הם "מדריגות" וביטויים שונים של אין סוף ב"ה.

וזה גופא ההסברה בכך שכל מדריגה מובדלת בערך ממדריגה אחרת, כהכלל שכל מדריגה בא"ס ה"ה באי"ע לגבי מדריגה אחרת.

אך לכאורה קצת דחוק לומר שבמילים קצרים של לשון התניא התכוון רבינו לכל זה, ואבקש מקוראי הגליון לעיין בזה ולבאר הפירוש הפשוט בלשון התניא הנ"ל.