הרב פנחס קארף

בגליון א'ה מביא הר' נ.ש קושיית הר' י.ל.א על מ"ש בתניא פט"ז "ולולי שהי' מתבונן בתבונה זו לא הי' עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד" וע"ז הוא מקשה הלא אפשר לקיים תומ"צ ע"י קב"ע או בדרך מצות אנשים מלומדה. עי"ש הקושיא יותר באריכות. וכן המענה של ר' נ.ש. וכן הזכיר שם אודות מענת הר' נ.ש. בגליון האלף.

ואמרתי אענה גם אנכי חלקי.

והוא כי התוכן בהפרק הוא להסביר שגם האהבה שבתבונות מוחו ותעלומות לבו, אף שאינה בהתגלות לבו, אעפ"כ זה נעשה מוחין וחיות להמצוות.

וזהו מבאר שם: "הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דיבור ומחשבת התורה ומצותי' להיות להם בחי' מוחין וחיות" והוא מסביר: "הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהי' מתבונן בתבונה זו לא הי' עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד" והכוונה שזה האדם שאצלו באה העבודה בתומ"צ ע"י התבוננות הנ"ל, ולא מצד קב"ע ולא מצד מצות אנשים מלומדה, הרי אם לא הי' מתבונן בתבונה זו לא הי' עוסק אלא בצרכי גופו לבד. ולכן נעשה אצלו תבונה זו מוחין וחיות להמצוות.