בתניא ספכ"ו מדבר אודות עצבות במילי דשמיא הנופלת לאדם בשעת עסקיו, וכותב "בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע שאל"כ מאין באת לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו".

ובקובץ התמים (הובא בליקוט פירושים להר"א חיטריק ע' תקי) העירו דצ"ע לכאורה מהידוע בענין הבת קול שיוצאת בכל יום "שובו בנים שובבים", ואם כן אפשר שהעצבות נובעת מבת קול זו.

אמנם בביאור תניא מכתב יד (הנדפס בליקוט פירושים הנ"ל ע' תקכ - רפכ"ז) תירץ (בדרך אגב), שמצד הבת קול אי אפשר שיבוא ענין של עצבות אלא תוספת חיות, ומזה מוכח שאין זה מצד הבת קול.

אך לכאורה לפי זה העיקר חסר מן הספר, שהי' לו לרבינו הזקן לומר שזה שעצבות זו אינה גורמת לתוספת חיות מכריח שהיא תחבולת היצר, ולא משום שאם לא כן מאין באה לו עצבות אמיתית.

ואדרבה, משמעות הענין הוא שההכרח היחיד לכך שהיא תחבולת היצר היא משום שאין טעם אחר שתבוא אליו עצבות אמיתית באמצע עסקיו*.

ועוד, דבשלמא הבת קול "שובו בנים שובבים" בהכרח לומר שהיא נותנת חיות בעבודה, שהרי הבת קול היא בלשון של חיוב, "שובו"; אבל כיצד ניישב את הבת קול ד"אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", שכל עיקרה הוא להטיל רגש של כאב, "אוי להם לבריות". [והגם שבת קול זו היא רק על חסרון פרטי ד"עלבונה של תורה", מ"מ הרי גם העצבות הנובעת מהכרה שהאדם אינו עוסק בתורה כראוי נכללת בדברי אדה"ז כאן].