באגרת הקודש סימן כה מבאר רבינו הזקן את הטעם שאין לכעוס על אדם המזיק אותו או מקללו, משום שהכל הוא מן השמים, וממשיך "ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו וכמ"ש (שמואל-ב טז, י) כי ה' אמר לו קלל, והיכן אמר לשמעי, אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה' ורוח פיו המחי' כל צבאם החי' רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד, כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה, וזהו כי ה' אמר לו בעת ההיא ממש קלל את דוד .

... וכנודע מ"ש הבעש"ט ז"ל ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים וכו'".

והנה רש"י בשמואל ב שם פירש "ה' אמר לו – אפשר אדם כמותו שהוא ראש לסנהדרין יקלל את המלך אם לא שנאמר לו מאת הקב"ה". היינו דלדעת רש"י משמעות הכתוב שנאמר לשמעי ציווי מיוחד מהקב"ה (כנראה בנבואה) לקלל את דוד.

אך הרבה ראשונים לא פירשו כן, כגון הרמב"ם במורה נבוכים חלק ב' פמ"ח, שפירש שזהו ענין של השגחה מלמעלה, ומביא עוד דוגמאות על זה שנאמר לשון שליחות ואמירה של הקב"ה ומשמעו השגחת הקב"ה, כגון ממה שאמר יוסף לאחיו "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים", וכן פירש גם במצודות לשמואל שם. וכן הוא בחינוך מצוה רמא, שכתב שהכל הוא בהשגחה מלמעלה, ולכן אמר דוד "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'" (שמואל ב שם, יא), "תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרה".

ולפי זה צריך ביאור מדוע תולה רבינו הזקן ענין זה דוקא בחידושו של הבעש"ט שההתהוות היא בכל רגע, והרי אפשר שזהו ענין של השגחה מלמעלה שאינו תלוי דוקא בחידוש הבעש"ט בענין התהוות יש מאין. והרי ענין ההשגחה על ישראל (שמעי בן גרה) אינו דבר שנתחדש ע"י הבעש"ט.

ולפום ריהטא נראה שעיקר הדיוק הוא בלשון הכתוב "כי ה' אמר לו", היינו ענין של אמירה בדוקא, שזה אינו מתאים על השגחה פרטית בדוקא אלא על ענין ההתהוות בעשרה מאמרות. אך לכאורה לענין "כל הכועס כאילו עובד ע"ז" יש לעיין מדוע יש צורך דוקא לענין התהוות בכל רגע ולא מספיק ענין ההשגחה המבואר בראשונים, ובפרט שבחינוך שם אכן הביא ענין זה לבאר איסור נקמה, משום שהכל נגזר על הניזק מלמעלה ואין טעם שינקום. ויש לעיין בזה.