א) באוה"ת בא ע' רנ, על פסוק "נטה ידך על השמים ויהי חושך" כותב: "הנה נזכר בשל"ה דקכ"ב א' שכ"ה א' שהמינים אומרים מי שברא החושך דהיינו הלילה לא ברא האור, והענין כי שרשם מעולם התהו וידוע שבעולם התהו לא הי' התכללות ג' קוים ולא הי' התחברות חו"ג, וחסד הי' בפ"ע וגבו' בפ"ע, ע"כ טועים ואומרים שמי שברא החושך לא ברא האור, אבל באמת אף בתהו הי' העדר החיבור רק בהספירות שהם כלים, אבל הבורא ית' יחיד ומיוחד והספירות הם רק כגרזן ביד החוצב בו, וע"כ הי' חושך למצרים ואור לישראל להורות כי הכל יחוד א' ומאדון יחיד". ע"כ. וממשיך שם באוה"ת באריכות בשורש ענין חושך העליון והשתלשלותו למטה כו'.

מי שברא חושך לא ברא אור

והנה מקור לשון זה במאמר המינים "מי שברא חושך לא ברא אור" כו' הוא ברבינו יונה במס' ברכות יא, ב על יוצר אור ובורא חושך, וז"ל: "יש ששואלין למה צריכים לומר מדת לילה ביום כו', אלא משום דאמרינן בגמ' ההוא מינאה דאמר לר' מי שברא אור לא ברא חושך ומי שברא חושך לא ברא אור שנא' יוצר אור ובורא חושך כו' א"ל שפיל לסיפי' דקרא ה' צבאות שמו שהוא לבדו ברא הכל, וע"כ אנו אומרים מדת יום בלילה (גולל אור מפני חושך כו') ומדת לילה ביום להודיע שבורא אחד ברא הכל". ע"כ.

דברי ר"י אלו הובאו בב"י ושו"ע (ושו"ע אדה"ז) ר"ס נ"ט.

נוסחאות הש"ס

ומקור הדברים הוא ע"פ הגמ' בחולין פז, א: "דא"ל ההוא צדוקי לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, אמר ליה שוטה שפיל לסיפי' דקרא ה' צבאות שמו" (אלמא חדא הוא דבראינהו).

ובגליון הש"ס לרעק"א שם מציין: "עי' ברבינו יונה פ"ק דברכות דף ז' ע"ב הביא הנוסחא מי שברא אור לא ברא חושך ומי שברא חושך לא ברא אור א"ל שפיל לסיפיה דקרא ה' צבאות שמו, ובאמת דקרא דהתם לא כתיב בסיפא דקרא ה' צבאות שמו, ואולי דט"ס הוא וצ"ל לסיפיה דקרא כי אני ה' עושה כל אלה. ע"כ".

[ור"ל ברעק"א, דהסיום "ה' צבאות שמו" הוא בעמוס ד' בפסוק כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, ואילו בקרא "יוצר אור ובורא חושך" (ישעי' מ"ה) הסיום הוא "אני ה' עושה כל אלה"].

ועד"ז בסנהד' לט, א. איתא: "א"ל כופר לרבן גמליאל מי שברא הרים לא ברא רוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח (שזה נקרא יוצר וזה נקרא בורא ושני שמות הם - רש"י), וא"ל ר"ג אלא מעתה גבי אדם דכתיב ויברא וייצר הכי נמי מי שברא זה לא ברא זה, טפח על טפח יש בו באדם ושני נקבים יש בו מי שברא זה לא ברא זה שנאמר הנוטע אוזן הלא ישמע ואם יוצר עין הלא יביט" (בתמי').

וע"ש בר"ח סנהד': "א"ל קיסר לרב"ג שתי רשויות הן א' יוצר וא' בורא, א' ברא הרוח וא' יצר הרים שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, א"ל אי הכי גבי אדם דכתיב ויברא וייצר הכי נמי דשתי רשויות בראוהו כו'".

ובחדא"ג מהרש"א בחולין וסנהד' מפרש דמינים אלו הם המאמינים בשניות, וע"כ כשמוצאים ב' לשונות בורא ויוצר, או שתי יצירות רוחני וגשמי, כהרים ורוח, גוף ונפש, מפלגך לעילא ומפלגך לתתא כו', הם תולים את זה בשתי רשויות ח"ו. ע"ש במהרש"א.

[וראה גם ילקוט שמעוני ויקרא פי"ח: מי שברא את ישראל לא ברא את אוה"ע כו'. וכן במד"ר (בראשית פ"א, ז. ועוד) יש הלשון על שתי רשויות הן כו'].

הלא בכל מקומות אלו הגירסא היא מי שברא הרים לא יצר רוח כו', ואין הלשון "מי שברא אור לא ברא חושך". ורק שלפני רבינו יונה היתה כאן נוסחא אחרת (כאשר כ' הרעק"א) מי שברא אור לא ברא חושך כו'. [ואף לפי המהרש"א י"ל שכ"ה גם באור וחושך שלפי המינים מי שיצר אור לא ברא חושך כו', אבל לא נזכר מפורש בענין אור וחושך לא בגמ' ולא במהרש"א].

ציון אדמו"ר הצ"צ לס' של"ה

אולם הצ"צ באוה"ת כאן מציין מקור לשון זה בשל"ה. ובאמת בשל"ה שם מובא רק הלשון מי שברא יום לא ברא לילה כו', אבל הביאור כאן שזהו מצד שרשם בעולם התוהו הוא מאדמו"ר הצ"צ.

וז"ל השל"ה שם דקכ"ב ע"א (במס' חולין פרק דרך חיים): "יוצר אור ובורא חושך כו' להוציא מלב המינים הפוקרים ימ"ש האומרי' מי שברא יום לא ברא לילה וע"ז רמז ג"כ הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר שהם לילה ויום שהם ביחד יום, הכל בורא אחד בראם, והבורא ית' עשה סימן זה בבריאתם להראות דבר זה, דהיינו החמה בשקיעתה נעשית אדומה ומאירה כדי שיהי' החושך כלול מהאור, וכן היום קודם שמאיר הנה חושך גדול כמו שתירגם אונקלוס בפסוק וימש חושך בתר דיעדי קביל לילה, וכ"ז להראות הכללות והאחדות, ע"כ צריך האדם לראות חק ולא יעבור שיחבר ויקשר הכניסה ביציאה בעסק התורה ובעבודת השי"ת". ע"כ בשל"ה.

ועי' ג"כ באריכות בשל"ה קנ"ז ב' (במס' פסחים בביאור ההגדה פיסקא מעשה בר"א) וז"ל: "והנה אמרו רבותינו (ברכות יא, ב) צריך לכלול מדת יום בלילה ומדת לילה ביום בברכות של קריאת שמע, דהיינו בשחרית יוצר אור ובורא חושך, ובערבית בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח שערים, להורות כי אל אחד בראם, לא כהמינים האומרים מי שברא יום לא ברא לילה, והוקבעו אלו הברכות קודם קריאת שמע ה' אלהינו ה' אחד, ולאחר קריאת שמע, אמת ויציב שחרית, אמת ואמונה ערבית, ושם הוזכר יציאת מצרים שהוא מופת על זה. והנה קישור יום ולילה רואין בחכמת הבריאה, שהחמה עם שקיעתה סמוך ללילה היא מתאדמת ומתנוצצת, והיום כשמגיע זמנו לבוא אז מקודם נתחשך כמ"ש התרגום על וימש חשך. ועל כן כתב הזוהר שצריך לקשר הלילה ביום וכן היום בלילה בדברי תורה ובקדושות. וזו היתה כוונת אלו התנאים הקדושים (מעשה ברבי אליעזר כו'), בודאי התחילו מבערב לקשר הלילה ביום ולא פסקו כל הלילה עד שהתקשרו גם כן יום בלילה". ע"כ.

ועד"ז הוא בשל"ה שכ"ה א' (שאליו ג"כ מציין הצ"צ כאן, והוא בחלק תושב"כ פ' תרומה, שם נזכר הענין בקיצור). ונזכר מזה גם בשל"ה שנ"ה ב' (חלק תושב"כ פ' שלח): "כמו שאמרו המינים מי שברא אור לא ברא חושך".

ציוני כ"ק אדמו"ר הצ"צ

והרגיל בהציונים בספרי לקו"ת ואוה"ת ושו"ת הצ"צ כו', יראה שהצ"צ מציין תמיד למקורות הראשונים של כל דבר הן במארז"ל והן בספרי הפוסקים והן בכל ספרי קבלה וכל רז לא אניס לי' כו'.

[ובמק"א כתבנו על פעמים בודדות בהצ"צ שהוא מציין ללשון רש"י גם כשיש במדרש ואף בש"ס. וזהו בפירש"י משום שהוא על אתר כו', כרגיל בכמה קדמונים].

ובכל זאת נקט כאן הצ"צ לציין על מאמר המינים בשל"ה, ולא למקור הראשון בתר"י ושו"ע. ובודאי יש טעם בדבר.

יתרון לשון השל"ה

ונ"ל בזה, כי הנה בנוסחאות הגמ' לפנינו לא נזכר כלל בענין אור וחושך, וגם לפי נוסחת רבינו יונה הלא זהו רק שאלת הצדוקי (שהוא כופר מבנ"י) לרבי בגמ' חולין, או שאלת הקיסר לר"ג בגמ' סנהד', אבל לא נזכר שיטה כללית של המינים ושל אוה"ע,

ובהצ"צ כאן הלא בא לכתוב טעם חדש, אשר מה שהמינים אומרים מי שברא חושך לא ברא אור הוא כי שרשם מעולם התוהו כו' (כאשר הבאנו לעיל בתחילת דברינו), ולזה מתאים יותר לשון השל"ה שכ' שזהו שיטת המינים הפוקרים שמי שברא יום לא ברא לילה כו' (אף כי מקור דברי השל"ה הם דברי ר"י אלו, אבל בו מפורש לנדו"ד).

[וגם במהרש"א אכן מפרש שמאמר הצדוקי והקיסר הוא שיטת המאמינים בשניות, אבל במהרש"א אין מובא הלשון בענין אור וחושך רק בענין הרים ורוח כו'].

וא"ש מה שנקט אדמו"ר הצ"צ לציין בלשונו הזהב לשל"ה ולא לרבינו יונה שקדם אליו. ועיג"כ בל' המגלה עמוקות אופן רכ"ח.