בתניא ח"א ס"פ יב: "וכן בדברים שבין אדם לחבירו מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו, וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות כמ"ש בזהר ללמוד מיוסף עם אחיו". והנה יש להבין:

א) לכאורה סדר הדרישות של אדה"ז הוא בדרך הרגילה, של "לא זו - אף זו", ולכן מתחיל בחסד וחיבה גלויה, ועולה ל"לסבול ממנו . . לכעוס", ועולה ל"שלא לשלם לו כפעלו". והנה בס' מ"מ של הרב חיטריק ע' רלח, הביא מרשימה לרש"ג "היינו אפילו בלא כעס כו'". ובס' משכיל לאיתן ע' 404 הביא זאת, ולפני כל סדר הדרישות העיר, שזה כמובן בנוסף לדרישת ההלכה שלא לנקום ושלא לנטור, וציין לס' החינוך מצוות רמא-רמב. משמעות העניין היא, שאם משלם לו כפעלו ללא כעס, אם כדי שיימנע מלעשות כך שוב (ועצ"ע) או כדי להקל דין שמים מעליו, אינו עובר בזה באיסור נקימה או נטירה, ואעפ"כ דורש אדה"ז שהוא לא יעשה זאת כלל.

ב) הציון לזהר "ללמוד מיוסף עם אחיו", מובן שהכוונה למה שעשה עמהם משירדו למצרים, כמבואר בזהר שם ובלקוטי שיחות - כמובא בקונטרס מ"מ של הרבי לתניא ח"ב ע' צב. אך עצ"ע (על הזהר, מקור העניין) שהרי בתחילה ציער אותם, אך הרמב"ן (בראשית מב, ט) פי' שלא היתה לו כל כוונה לצערם (וודאי לא לצער את אביו) אלא היה חייב לעשות כן כדי להביא לקיום חלומותיו [אולי - כדי שלא "ירד בשלשלאות של ברזל למצרים" כפי שהיה ראוי כמארז"ל].