היינו שאדה"ז מבאר שלא יחוש האדם שב' אופני ההתבוננות שבפרקים כט ול' יביאו אותו לידי עצבות, דמכיון שכוונתנו לשבור הס"א (המעלים על הנפה"א כמבואר בפרק כט), הרי זהו הסדר, שכופין הקליפה על ידי הקליפה עצמה. ומביא על זה ב' ראיות ממאמרי רז"ל שכן הוא הסדר: "מיניה וביה אבא לשדי' ביה נרגא" [פירוש: מתוך היער עצמו לוקחים את יד הגרזן כדי לחתוך בו עצים] ו"פגע בו כיוצא בו" [פירוש: שהנרדף שהרג את הרודף הוא כמו הרודף עצמו כמובא שם בגמרא].

בהחילוק בין ב' הראיות מבאר כ"ק אדמו"ר (שיחת פרשת וארא תשכ"ח, הובא בלקו"פ על אתר) שבהראי' דמיניה וביה אבא וכו', העץ עצמו אינו מה ששובר האילן אלא הוא רק דבר הגורם, דהברזל שבגרזן שובר האילן, והעץ רק מסייע ע"י שעושים ממנו יד להגרזן, ושייכותו לשבירת העץ אינה שייכות ישירה. לאידך, המאמר רז"ל של "פגע בו כיוצא בו", האדם שהרג נמצא באותו גדר ממש של הנהרג - הנחש, כמובא שם בגמרא.

והנה בזה שמדייק אדה"ז להביא ב' ראיות, מסביר כ"ק אדמו"ר (בשיחה הנ"ל), שזהו בהתאם לב' אופני התבוננות דפרקים כט ול. דפרק כט מדבר בעיקר אודות התבוננות שהאדם מתבונן איך שמהותו היא הנפש החיונית הבהמית - קליפה, היינו שזהו התבוננות שאינה קשורה עם איזה מעשה עבירה. ופרק ל מדבר בעיקר אודות התבוננות על עבירות שעשה. ונמצא שפרק כט קשור עם קליפת נוגה (שלא מדובר שעשה מעשה עבירה, רק שמציאותו הוא הקליפה, דהיינו הנפש הבהמית, שאצל היהודי הוא מקליפת נוגה). ובפרק ל' קשור עם ג' קליפות הטמאות (דמדובר שם אודות עבירות, ועבירות קשורות עם ג' קליפות הטמאות).

ובזה מבאר כ"ק אדמו"ר דיוק הלשון של לרבנו הזקן "כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה" ש"במינה" קאי על ההתבוננות שפרק ל', שהוא ממש אותו מין של הקליפה שרוצים לשבור, דרוצים לשבור הרע שמג' קליפות הטמאות, וגם ההתבוננות קשורה עם ענין של ג' קליפות הטמאות. ו"דוגמתה" קאי על ההתבוננות דפרק כט הקשורה עם קליפת נוגה, שהתבוננות זו היא בדוגמת הקליפה שרוצים לשבור, מכיון שהיא רק קליפת נוגה ולא ג' קליפת הטמאות לגמרי.

עד כאן נקודת הביאור של כ"ק אדמו"ר. ובהשיחה שם מבאר גם כמה דיוקים אחרים שבהפרק שמבוארים ע"פ נקודות אלו, עיין שם.

ולכאורה צריך עיון, הרי הכוונה דההתבוננויות דפרקים כט ול' הוא לפעול הענין ד"מבטשין ליה" שהכוונה בזה היא (כמבואר בפרק כט) לשבור הקליפה המעלימה על אור הנשמה, שלכן העצה לזה היא שהאדם צריך לבטש את עצמו מכיון שהאדם עצמו הוא הקליפה. ובלשון אדמוה"ז בפרק כט (עמוד לו) "ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו . . ולב נשבר רוח נשברה היא הס"א שהיא היא האדם עצמו". וכן בהמשך הפרק (עמוד לז) "והנה כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו . . הרי בזה ממאס ומבזה הס"א ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלקית להחשיך אורה".

מזה נמצא לכאורה שהכוונה דביטושים אלו הוא לשבור הרע של קליפת נוגה, ולא של ג' קליפות הטמאות. שהרי: א. הקליפה אשר "היא היא האדם עצמו בבינונים" היא רק קליפת נוגה, שזהו נפש החיונית של כל יהודי. ב. הס"א שמעלים על אור קדושת נפש האלקית יכולה להיות רק קליפת נוגה, דאיזה שייכות יש ליהודי לג' קליפות הטמאות שיהיו מסתירים על הנפש האלקית שלו?

וא"כ צריך עיון, מהי כוונת השיחה באומרו שדווקא המבואר בפרק ל' הוא אותו מין של קליפה שרוצים לשבור מכיון שמדובר שם אודות ענינים השייכים לג' קליפות הטמאות, משא"כ פרק כט.

ואולי יש לומר בזה ע"פ מש"כ בתניא פרק ח' שהיצר הרע וכח המתאווה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין. ולכאורה צריך להבין בזה, איך שייך שיהודי יתאווה לעשות איזה איסור, אם התאווה לאיסור הוא משדין נוכראין? ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר (לקו"ש חלק ח' עמ' 18 הערה 51) וז"ל: "ומה שגם איש הישראלי מתאווה לפעמים לדברים האסורים, הוא מצד שהחיות שבדברים המותרים כשאוכל למלאות תאוותו "נכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות" (שם פרק ז'), והרי המאכל נעשה דם ובשר מבשרו - לכן נטמאה נפשו הבהמית בטומאת 'שד משדין נוכראין'", עכ"ל.

נמצא מזה, דאף שבעצם יהודי אינו שייך להתאוות לדברים אסורים משום שהם מג' קליפות הטמאות ואין לו שום שייכות לזה, מ"מ ע"י שהוא אוכל למלאות תאוותו הוא מוריד את הנפש הבהמית שלו לדרגא פחותה יותר עד שגם הנפש הבהמית של היהודי שייכת ג"כ לג' קליפות הטמאות.

ועל פי זה יש לומר שהקליפה שרוצים לשבור כדי שלא תעלים על אור הנפש האלקית (אשר "היא היא האדם עצמו בבינונים") אכן שייכת לג' קליפות הטמאות. היינו ע"י שהאדם אוכל למלאות תאוותו נעשית הנפש הבהמית שלו (אף שבעצם מצד עצמו אינה שייכת לזה) שייכת לג' קליפות הטמאות.

אלא שלפי כל זה בהכרח לומר שבפרקים אלו מדובר דווקא בבינוני שאכל למלאות תאוותו [ובעצם כן צריכים לפרש ברוב המקומות בתניא המדברים אודות הבינוני, (ראה פרקים יב, יד, טז) שבהם מפורש שלהבינוני יש תאוות הן בהיתר והן באיסור. ולפי מש"כ בתניא פרק ח' ובההערה בלקו"ש, התאווה לאיסור ייתכן רק אם האדם אכל (פעם אחת עכ"פ, או אפשר דווקא ע"י ריבוי פעמים) למלאות תאוותו].