כתב הרב י.ד.ק. בגליון תתקפט שבנדון המדובר בפרק כח בתניא שנופלים לו הרהורי תאות ומסיח דעתו מהן אינו מקיים הלאו דלא תתורו מפני שעסוק בתפילה, וההיסח הדעת הוא במילא עי"ש בדבריו. ודבריו תמוהים, כי בתניא שם כתב אדה"ז "ולכן כשהנפש האלקית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה" הרי שזה כן מבלבל, וההיסח הדעת הוא במילא, ובפרט כמו שכתב בסוף הפרק "ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה".

והביאור על הקושיא שמקשה למה אינו מזכיר בפרק זה, שצריך לשמוח על שמקיים הלאו, כי זה כתב כבר בפרק כז, ואינו צריך לכתוב עוד פעם, אלא שכאן הי' סברא שיהי' בעצבות מאחר שמבלבל לתפילה, או שמכאן ראי' שהתפילה אינו כדבעי, לכן מוסיף הסבר גם ע"ז.

גם מה שכתב שבפ' כז אין הענין של "אל תען כסיל כאולתו" ג"כ תמוה, כי היסח הדעת זהו ענין "אל תען כסיל כאולתו".

והטעם מה שאינו כותב בפ' כז הענין ד"אל תען כסיל כאולתו" מפני שזהו כפשטות שצריך כך היסח הדעת בלי שום טענה ומענה, אבל כשנופל לו מח"ז בתפלה, הי' סברא שצריך לטעון עם הנה"ב שלא יבלבל לו, ע"ז הוא כותב שצריך להיות "אל תען".