בלקוטי שיחות (ח"כ עמ' 4) מסביר כ"ק אדמו"ר, אשר הכוונה של ספירת העומר- השינוי בפעולת ז' מידות האדם - שייך להכיבוש דז' ארצות, דבשרשם ברוחני' הם ענין ז' מידות דלעומ"ז.

והנה בעת יציאת מצרים וקרי"ס, התקיים בל' הקבלה, ההמשכה מספי' הכתר, ובפרטיות מאריך אנפין לז"א, עניין הגאולה. והמצב של גלות חזר בעת היותם במדבר, למוחין דקטנות דז"א. וכמבואר בעץ חיים פ"ג ששרש המשכה באה לז"א מאריך אנפין, שמשם אורך ימים - הם תר"ך עמודי אור דכתר (ע' 21).

וזהו מה שמובא בקונט' התפלה פ"ד (ע' 15) בנוגע להגבלת המדות שהם כתוצאה מקטנות המוחין (ז"א) [בניגוד להמשכה והגילוי מאריך אנפין]. ולכן גם ההתפעלות במוחו הנה מחד היא בבחי' פנימיות, וביחד עם זה אין מאיר בהמדות האור בתוקף שיוכל לשנות מדותיו.

מלחמת עמלק

והנה בנוגע למלחמת עמלק מבואר בתורה אור [ע' 190]: "מפריד שם י"ה מו"ה שהמדות אצלו בבחי' יש ..וזהו בחי' עמלק שהוא בחי' היש שהוא העושה ומגדיל היש הפך הבטול שנמשך משם י"ה והוא המכסה ומסתיר".

ובמלחמת עמלק נאמר "כי יד על כס י"ה". והנה האותיות "י-ה" הם כנגד אבא ואימא (חכמה ובינה). וזהו שעמלק מפריד ההמשכה וההשפעה מן המוחין (אותיות י"ה) אל המדות. ובמילא נשארו המדות בתור "יתומים" (בלי השפעה ממוחין) ובקרירות והעדר הרגש לאלקות.

וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר על פירש"י פ' בשלח (יז, ח) ד"ה ויבא עמלק "משל לאדם שהרכיב את בנו כל כתפו וכו' הי' אותו הבן רואה חפץ ואמר אבא טול וכו' וכו', פגעו באדם אחד ואמר לו ראיתי את אבא, א"ל אביו אינם יודע היכן אני, השליכו מעליו וכו'" ומזה נסתעף ההמשך- "ויבא עמלק".

ועפ"ז מובן שמה שהבן לא הכיר את אביו, הוא כפי שר"ל נתייתם מאביו. ובמילא מדה כנגד מדה, הי' מלחמת עמלק, שענינו בעבודה הוא להפריד בין מוחין (- ענינם דוגמת אב) למדות (שענינם דוגמת בנים). והיינו שעמלק הוא כמבואר בחסידות מל' ומלק את ראשו, גורם פירוד הראש (אב ואם) מן הגוף (המדות).

וכמבואר במאמר ד"ה זכור ה'תשמ"ה: "כי מצד העדר החיות פועל עמלק פירוד הראש מהגוף שאף שהוא רוכב על כתיפו של הקב"ה מטיל עמלק ספיקות היכן אבא". והיינו שיש פירוד בין האב לבן, ובפנימי' בין המוחין והמדות.

לסיכום:

דהיינו שלמרות כל הגילויים דיצי"מ וקרי"ס הצליח עמלק להכניס ספיקות באמונה. וכמבואר בתו"א (הנ"ל) כעין הבן שאובד הקשר שלו עם אביו, וזה מסתעף מהעדר הרגש מפני קטנות המוחין שלו כמבואר בקונט' התפלה (כנ"ל).

תיקון ע"י ספירת העומר

והנה העבודה דספירת העומר הוא נכלל באנא בכח, שזהו מ"ב, שתוכנו הוא עליית הניצוצות של ז"א שנפלו בקליפות נוגה של הז' ארצות [כולל גם הז' מדות הרעות] ששייכת לשם ב"ן, כפי שנמצאת בי"ע במ"ן דלעו"ז. ועלייתם נפעל ע"י בחינת "שמע" כמבואר בתניא ס"פ מז.

וע"י הכוונה הנכונה של יציאת מצרים בעת קריאת שמע נפעלת כפי שנתבאר בלקו"ת פ' חוקת (ע' 112): "רפ"ח ניצוצין ושם ב"ן בגימט' "שם" (340) והם מתעלים לשרשן בע' רבתי [דתיבת "שמע" בק"ש] וליכלל בטעם נסתר של "שמ-ע" ז"ת דס"ג".

והבירור הוא ע"י שם מ"ה (שענינה ביטול) ביטול הישות וגסות רוח של עמלק, ובמילא ביטול הפירוד בין מוחין ומדות, ולהתעלות ע"י חכמה לשלימותה.

ועפ"ז יומתק מ"ש בליל יצי"מ לפני הד' קשיות, "כאן הבן שואל מה" וכמבואר בקבלה שהרמז כאן הוא שם "ב"ן" שואל היינו הממשיך משם "מ"ה" והיינו כנ"ל תיקון היחוד בין המדות (דנוגה ששרשם שם ב"ן) עם שם מ"ה שענינו חכמה, ביטול ומוחין.