במאמר ד"ה והי' עקב תשמעון תשכ"ז, (ספר המאמרים מלוקט ח"ב עמ' סז) מבאר כ"ק אדמו"ר, שבנוגע למילת עקב יש ב' פי' מהצ"צ, פי' הא', לפי פשטות הענין שמדובר על קיום המצות והכוונה במילת עקב הוא על זמן דעקבתא דמשיחא, שהנשמות דאותו הזמן הם בחי' עקביים. והב' שמדובר על שכר המצוות ועקב מלשון סוף, וקאי על אחרית הימים.

ומסביר בהמאמר הקשר בין שני בפירושים, שהשכר מצוות שבוהי' עקב - שיהי' אז גילוי העצמות, וגילוי זה הוא ע"י שהעבודה בתומ"צ הוא באופן של מס"נ שזה שייך בהעבודה של עקבתא דמשיחא.

ויש להסביר הענין עפ"י המבואר בכ"מ בלקו"ש, שבעבודה של קיום תומ"צ בא לידי ביטוי הביטול דקבלת עומ"ש שהנפ"א מקבלת על עצמה, ומסיע לו שלא עבור על רצוה"ע, ונוגע לו לקיום תומ"צ כעבד המוכן לקיים רצון רבו, למרות שמציאותו אינה האדון. וזו עבודת סו"מ שאפי' שקיום הצווי כרוך בקשיים העבד לא מתחשב בשום חשבונות. ואפי' שעבודתו היא בקו של ועש"ט, שהיא ליגע את עצמו בתורה ובתפילה, לשבור טבעו ורגילותו עד לשונה פרקו מאה פעמים ואחת, הרי סו"ס מדובר שלפועל מתגבר על טבעו, וצריך לזה למלחמה, כי מציאותו אינה המלך ושינוי טבע רגילותו, הוי פעולת האדם.

וצלה"ב איך יתכן שע"י הביטול והיחוד דקיום התומ"צ - פי' ביטול היש - יומשך ויאיר גילוי העצמות, שזהו ענין בפ"ע.

ועפ"י המבואר בלקו"ש חי"ט אגה"ת (ב), שבענין פרטי המדרגות שבמצות התשובה, תשו"ע ותשו"ת, שכנגד אותיות ה-ו-ה שבשם הוי' שבבחי' ציור (וכמ"ש בתניא), ומסביר שם כ"ק אדמו"ר שההתקשרות והביטול של יהודים להקב"ה מצד וע"י העבודה של סו"מ ועש"ט שמצד בחי' הנשמה כפי שהיא לאחרי ירידתה למטה לעולם הזה ונתלבשה בגוף (כביטול העבד למלך).

ואפי' הביטול של עסק התורה באופן של דבר הוי' זו הלכה, שהיא היא המדברת מתוך גרונו, ומציאותו גופא הוא מציאות המלך, בפי' הביטול באופן הזה הוא, שמאיר שורש הנשמה כפי שהייתה בטרם ירדה להתלבש בגוף, שבאופן הזה סו"ס ההתקשרות באה בציור מסיום ויכול להיות שביטולו בעסק התורה, מצד זה שהתורה כ"כ חדרה בו עד שמאבד כל מציאותו, אבל האדם העובד לא יצא לגמרי ממציאותו, עד שמצד עצמו יעמוד בביטול לאלוקות ואזי עבודתו היא לקשר מציאותו לה', ולכן אופן התקשרותו מצוירת לפי ציור כוחות האדם שע"י נעשית ההתקשרות ואזי כל עבודה זהו ענין בפ"ע ואין יחוד ביניהם.

משא"כ כאשר הביטול של קבלת עומ"ש הוא בשלימות כי מאיר ונרגש בו תנועה של נקודת ההתקרשות עצמה, הביטול של היהודי להקב"ה, הוא למעלה מציור, ובא לידי ביטוי בשלילת הציור והמציאות שלו, שמבטל את עצמו ורצונו, קדש עצמך במותר לך, וכמ"ש במכליתא עה"פ והיתם לי סגולה שוהיתם לפי' שתהיו קנויים לי ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים. ז"א שמקדש ופורש א"ע מכל דבר פרטי אפי' הדברים המותרים, ומסלק א"ע ליבטל אליו ית'. ואזי הביטול של קב"ע הוא באופן שנרגש בו שמתקשר ומתאחד, עד תכלית היחוד, שמצד עצם הנשמה, אותיות י-ה-ו ואזי תשוב ה"א תתאה למקומה להתיחד בי-ה-ו, וה"א תתאה אינה ענין בפ"ע. וכפי שרואים בד' אותיות שם הוי' שמתחיל בנקודת אות י' ונמשכת בציור של ה"א ראשונה ולאחמ"כ בציור וא"ו עד להציור של ה"א אחרונה, וכך בנוגע לעבודות האלו שבעצם מהותם אינם ענינים נפרדים, אלא שהם המשך, והביטול הוא מסובב ותוצאה מכך שהנשמה בשורשה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד.

וזה ניכר במצות וענין התשובה שבפשטות הוא שיגמור בלבו לא לימרוד במלכותו ית' סור מרע - ה"א תתאה, ואם כל זה ע"מ שיהי' באמת ובלב שלם צריך להיות נרגש בקבלה בליבו ג"כ הוא"ו של ועשה טוב שמוכן ליגע עצמו יותר מטבעו ורגילותו, וג"כ הה"א ראשונה שמוכן לצאת לגמרי ממציאותו, בדוגמת הביטול הנ"ל של עסק התורה.