בנוסף על הידוע ע"ד דיוק לשון אדמו"ר הזקן בכלל, הרי סלל לנו רבינו נבג"מ זי"ע את הדרך לדייק הדק היטב בדברי אדה"ז באגרת התשובה ולהוציא מסגנון לשונו ומהגדרותיו המיוחדות (בדרך אפשר עכ"פ), את שיטותיו בהלכות תשובה, ובפרט בענינים שנחלקו בהם ראשונים ואחרונים. והנני בזה לנקוט בשיפולי גלימא דרבינו, ולהציע כמה דיוקים בענין זה שהזמן גרמא - ע"ד הנ"ל וכיו"ב. וזה החלי בעז"ה:

כפרה על מל"ת שאין שאין חייבים עליהן מלקות

א. באגרת התשובה ריש פ"א הביא אדה"ז הא דתניא (יומא פו, א) "עבר על מ"ע ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו, עבר על מל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר", וביאר טעם חומר ל"ת על עשה לענין חילוקי כפרה אלו, דהוא משום ש"העובר על מל"ת ע"י שנדבק הרע בנפשו עושה פגם למעלה בשרשה ומקור חוצבה .. לכך אין כפרה לנפשו ולא למעלה עד יוה"כ כמ"ש (ויקרא טז, טז) וכפר על הקדש מטומאות בנ"י ומפשעיהם וכו' לפני ה' תטהרו, לפני ה' דייקא".

והנה נחלקו האחרונים בדין ל"ת הניתק לעשה ושאר מצות לא תעשה שאין לוקים עליהם, אם מתכפרים בתשובה לחוד, או דילמא תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר, וכפי שיתבאר בהקדם סוגיית התלמוד בסוף פרק בתרא דיומא.

תנן (יומא פה, ב): "חטאת ואשם ודאי מכפרין, מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה, תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה, ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יום הכפורים ויכפר", ע"כ לשון המשנה. ובגמרא (שם סע"ב ואילך): "תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה, השתא על לא תעשה מכפרת, על עשה מיבעיא. אמר רב יהודה, הכי קאמר, על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה[1]. ועל לא תעשה גמור לא, ורמינהו, אלו הן קלות עשה ולא תעשה, חוץ מלא תשא (קא סלקא דעתך משום דכתיב (שמות כ, ו) לא ינקה. רש"י), לא תשא וכל דדמי לי' (לא תעשה גמור. רש"י). תא שמע, רבי יהודה אומר, כל שהוא מלא תשא ולמטה תשובה מכפרת, מלא תשא ולמעלה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, לא תשא וכל דדמי לי'. תא שמע, לפי שנאמר (שמות לד, ז)בחורב תשובה ונקה (לאחר מעשה העגל, כשעלה משה להתפלל עליהן, ולקמן מפרש לה. רש"י), יכול אף לא תשא (ינקה בתשובה. רש"י) עמהן תלמוד לומר לא ינקה, יכול אף שאר חייבי לאוין כן, תלמוד לומר את שמו, שמו הוא דאינו מנקה, אבל מנקה שאר חייבי לאוין. תנאי היא, דתניא על מה תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה, ועל מה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר על כריתות ועל מיתות בית דין, ועל לא תעשה גמור".

ובברייתא (שם פו, ע"א): "שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזרי' ברומי, שמעת ארבעה חלוקי כפרה (שחלוקין בכפרתן זה כך וזה כך. רש"י) שהי' רבי ישמעאל דורש, אמר, שלשה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד (שלש הן הנחלקין, שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה אבל תשובה אינה מן החלוקין, שהיא צריכה לכולן. רש"י). עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר (ירמי' ג, יד) שובו בנים שובבים (ומיד ארפא, למדת שיש עבירה שמכפרת בתשובה לבדה. רש"י). עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר שנאמר (ויקרא טז, ל)כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם (למדת שיש עבירה שצריכה יום הכפורים. רש"י). עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, שנאמר (תהלים פט, לג)ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם (למדת שיש עבירה שצריכה יסורין, ומסתברא, הקל לקלה והחמור לחמורה. רש"י). אבל מי שיש חילול השם בידו (חוטא ומחטיא אחרים. רש"י) אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעי' כב, יד)ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון (אמר הנביא, באזני אמר הקדוש ברוך הוא אם יכופר העון עד תמותון, למדנו שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה. רש"י).

ברייתא זו (האחרונה) הובאה להלכה ברמב"ם הלכות תשובה (פ"א ה"ד), בשינויי לשון.

והנה מדברי הגמרא הנ"ל בביאור ארבע ברייתות הראשונות שהובאו בסוגיא, מפורש יוצא שנחלקו התנאים בדבר לא תעשה גמור, דהיינו לא תעשה שלא ניתק לעשה; שתי ברייתות סוברות שגם לא תעשה גמור מתכפר בתשובה בלבד, ושתי ברייתות אחרות סוברות שרק לא תעשה הניתק לעשה מתכפר בתשובה, משא"כ בלא תעשה גמור שתשובה תולה ויוהכ"פ מכפר. אבל מדברי כל הברייתות האלו יוצא לכאורה שעל ל"ת הניתק לעשה בוודאי מספיקה תשובה בלבד לכפר בעדו.

אבל מלשון הברייתא (האחרונה) דארבעה חלוקי כפרה, ועד"ז מלשון הרמב"ם (הנ"ל) שנקט כברייתא זו, דייק המנחת חינוך (מצוה שסד) שתשובה מכפרת רק על מצות עשה ולא על מצות לא תעשה, אפילו לא תעשה שאינו גמור (שהיא לאו הניתק לעשה) ועד"ז שאר לא תעשה שאין חייבים עליהם מלקות כל"ת שאין בו מעשה וכיו"ב.

אבל בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' כו) ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קעה) נקטו בפשיטות שגם להלכה דקיי"ל כברייתא דארבעה חלקי כפרה הן, מ"מ ל"ת שאינו גמור וכל לאו שאין לוקין עליו דינו עשה שאינו זז משם עד שמוחלין לו.

והביאו ראי' לשיטתם מהא דאיתא בסוגיא דזבחים (ז, ב):"אמר רבא, עולה דורון היא (אינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכפרה התשובה על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסרח במלך וריצהו ע"י פרקליטין וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו. רש"י); היכי דמי (כלומר היכי דמי שתהא באה לכפרה. רש"י), אי דליכא תשובה (אעבירות עשה שבידו. רש"י), זבח רשעים תועבה (פסוק הוא במשלי. רש"י), ואי דאיכא תשובה, התניא עבר על מצות עשה ושב, לא זז משם עד שמוחלים לו, אלא שמע מינה דורון הוא. תניא נמי הכי, א"ר שמעון, חטאת למה באה, למה באה, לכפר, אלא למה באה לפני עולה (כל מקום שמביא חטאת ועולה חטאת קודם כדיליף לקמן בפרק כל התדיר. רש"י), לפרקליט (מליץ טוב. רש"י) שנכנס, [ריצה פרקליט, נכנס] דורון אחריו".

והנה קיי"ל (יומא לו, סע"א. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ג הי"ד) שבשעת סמיכה על הקרבן הבעלים מתודים "על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה".

וכתבו הפנים מאירות והאגרות משה, דאם נימא שלא תעשה הניתק לעשה וכיו"ב שאר לאוין שאין חייבים עליהם מלקות ארבעים אינם מתכפרים בתשובה בלבד, איך אפשר לומר שה"עולה דורון היא" בלבד, ו"אינה באה לכפר .. כפרה ממש", הלא לאו הניתק לעשה אינו מתכפר בתשובה ו"צריך על זה עולה" לכפרה (לשון האג"מ), ואיך אמר רבא שאינו אלא דורון? אלא ע"כ צ"ל שגם בשב על לאו הניתק לעשה וכיו"ב כל ל"ת דאין לוקים עליו "אינו זז משם עד שמוחלין לו", ע"ש.

וע"ש באגרות משה שמפני זה היקל בנידון תשובת איש ואשה שעברו בשוגג על איסור שאין חייבים עליו מלקות[2].

אבל בספר מים חיים (להפרי חדש) בתשובה האחרונה שבסוף הספר כתב שמדברי התוס' מבואר של"ת הניתק לעשה דינו כל"ת לפי הברייתא דארבעה חילוקי כפרה, וכשיטת המנחת חינוך הנ"ל, ובהקדם:

כתוב ספר מלאכי (ג, ה) "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבאות". ואיתא ע"ז בגמרא (חגיגה ה, א):"אמר רבי חנינא בר פפא, כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו מיד, שנאמר ולא יראוני, הא יראוני מוחלין להם מיד". וכתבו התוס' (שם ד"ה הא), וז"ל: "גבי עושק שכר שכיר כתיב דהוה לי' לא תעשה ופליגא דרבי ישמעאל בפרק בתרא דיומא דאמר תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר ואיכא ברייתא אחרת דאמר על עשה ולא תעשה תשובה מכפרת", עכ"ל.

ובטורי אבן (חגיגה שם)יצא לחלק על התוס' וכתב דרחב"פ לא פליג על הברייתא דארבעה חלוקי כפרה ומשום דגם רבי ישמעאל מודה "דלא תעשה שניתק לעשה בכלל עשה הוי דלא זז משם עד שמוחלים לו כשעשה תשובה וטעמא משום דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, והא עושקי שכר שכיר אין לוקין עליו מתרי טעמא, חדא, הואיל וניתן להישבון .. ועוד, דעושקי שכר שכיר ה"ל לאו שאין בו מעשה כו' .. בכלל קלות דתשובה לחוד מכפר וא"צ ליוהכ"פ".

אבל בספר מים חיים שם כתב דמכיון שהתוס' כתבו דרחב"פ פליג אברייתא דארבעה חלוקי כפרה נראה שמזה גופא מוכח דס"ל להתוס' דאליבא דברייתא זו תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר גם על ל"ת שאין בו מלקות, ודלא כמ"ש הטו"א, הפנים מאירות והאגרות משה. וכ"כ בספר זכר לחגיגה (להרב חיים משה ריינהאלד) עמ"ס חגיגה (לעמבערג תר"נ) בפירוש דברי התוס' שם. וראה גם תוס' יוהכ"פ עמ"ס יומא (פה, ע"ב) ד"ה גם אבאר[3].

והנה בהא דל"ת חמור מעשה לענין כפרתו, כתב בחדא"ג מהרש"א (יומא פו שם) דהוא משום "דמסברא להקל עונש עובר בעשה בעלמא דיושב ואינו עושה מעובר בל"ת שעובר במעשה". ונראה שלפי דבריו שפיר יש מקום לחלק בין ל"ת שחייבים עליו מלקות לל"ת שאין חייבים עליו מלקות (ובפרט לאו שאין בו מעשה) ומשום דחלוקים הם בדרגת חומרתם.

אבל לפי דברי אדמו"ר הזקן סבור הייתי לומר דכיון שטעם החומר במל"ת (לענין החילוקי כפרה) הוא משום שבעבירה על מצות לא תעשה "נדבק הרע בנפשו", לכאורה אין מקום לחלק בין מצות לא תעשה, דהא גם אלו הלאווין שמאיזו סיבה שתהי' אין חייבים עליהם מלקות גורמים להדביק הרע בנפש האדם וכו', וע"כ צ"ל שגם הם תלויים בכפרת יוהכ"פ.

אלא שבלקוטי שיחות (חל"ט עמ' 153 ואילך ושם הערה 10) ביאר רבינו דאף שכתב אדה"ז שע"י ביטול מ"ע "האור נעדר" וכשעובר על מל"ת כו' עושה פגם, זהו רק בכללות, אבל בפרטיות, הרי בכל חטא, בין בביטול מ"ע ובין בעבירה על ל"ת, איתנהו לתרווייהו; "ענין הפגם הוא גם בביטול מ"ע מכיון שגם זה הוא מרידה במלכותו ית' .. והענין ד'האור נעדר' הוא גם בעובר על מל"ת", ע"ש בארוכה. ולפי זה, כיון שאין החילוק בין עשה לל"ת מוחלט כ"כ, אלא בדרגות קא עסקינן, שוב יתכן שיש לחלק בין מדת הפגם הנעשה ע"י ל"ת גמור למדת הפגם הנעשה ע"י ל"ת שאין לוקין עליו. ועצ"ע.

חידוש אדה"ז שמחוייב לגמור בלבו שלא לעבור עוד על שום מצוה

ב. באגה"ת שם: "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד (כדאי' בגמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ ססי' ל"ד לענין עדות), דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית', ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת".

וידועים דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע שאמר בזה (בביאוריו לאגרת התשובה; לקו"ש חי"ט עמ' 394 הערה 20; חל"ב עמ' 9. ובכ"מ), שמדברי רבינו הזקן נראה מבואר דס"ל שגמירת הלב דתשובה צ"ל לא רק שלא יעשה עוד הפעם חטא זה שעבר עליו, אלא שלא יעבור על שום מצוה ("הן במ"ע הן במל"ת"), וגם "שיגמור בלב שלם לבל ישוב . . למרוד במלכותו ית'". [וראה גם ספר השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 156 בשוה"ג להערה 50].

ובטעם הדבר ביאר (לקו"ש שם), כי "בעשיית חטא (אפילו חטא אחד) - שני ענינים: א) הרע שבמעשה פרטי זה. ב) כיון שכל מצוה ומצוה ה"ה 'מצות המלך', לכן, ע"י עשיית עבירה, איזו שתהי', הרי האדם בגדר מורד במלכותו ית'. וכדי לתקן מרידה זו צריך לקבל עליו מחדש עול מלכות שמים (שלא למרוד במלכותו ית') ועול מצות ('לא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת')". עכת"ד. (וראה גם לקוטי שיחות חל"ט עמ' 123).

וכבר העיר הרבי זי"ע שלא מצא בשום מקום כחידושו של אדה"ז בענין זה, ואדרבה, לשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ב), "שיעזוב החוטא חטאו כו' ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד", מורה לכאורה שההחלטה וגמירת דעת צ"ל רק בנוגע להעבירה שעשה.

ויש להעיר גם מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה סוף יומא (פ"ח מ"ו): "והתשובה היא שיתודה על חטאו לפני ה' ויתנחם על מה שעשה ויקבל עליו שלא יעשה אותו מעשה לעולם"[4].

וראה גם ספר החינוך (מצוה שסד) שכתב בזה"ל: "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהתשובה היא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו מלבו וממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה כן עוד .. וגם כן צריך להזכיר בפירוש שלא ישוב לעשות החטא עוד".

חייבי מיתה ביד"ש כחייבי כריתות לענין חלוקי הכפרה

ג. שם: "וכן למוציא זרע לבטלה שחייב מיתה בידי שמים כמ"ש בתורה גבי ער ואונן ודינו כחייבי כריתות לענין זה, היינו כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה ח"ו, וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו".

מדברי אדה"ז אלו נראה מבואר שחייבי מיתה בידי שמים שייכים להחלוקה השלישית של החילוקי כפרה וגם עליהם קאי הא דתניא "תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין".

אמנם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' קטז) האריך בתשובתו למי ששב מ"חטא ניאוף ביד ורגל והוצז"ל", ובתו"ד כתב, וז"ל: "אף שנחשב בעל תשובה מכל מקום הא לענין כפרה שימחול לו הקב"ה מפורש (פ"א מתשובה ה"ד) דאיכא שני חלוקי כפרה שלא מתכפר בתשובה ויום הכיפורים אלא צריך יסורין לחילוק הג' דהוא כריתות ומיתת בית דין ומיתה לחילול השם, מסתבר דאין לנו בזה אלא מה שנאמר דהוא כריתות וחייבי מיתת בית דין ולא חייבי מיתה בידי שמים, שלכן על הוצאת זרע לבטלה הרי אף אם נחשבהו לחייב מיתה כלשון רבי יוחנן נדה דף י"ג הרי אין זה אלא מיתה בידי שמים שקיל מכרת, ומפורש בחלקת מחוקק אבן העזר סימן כ"ג ס"ק א' בשם ספר חסידים שבמתיירא שלא יכשל באשתו נדה טוב לו להוציא זרע לבטלה, הרי מפורש דקיל מכרת .. שכרת חמירא ממיתה דבידי שמים דמוז"ל וממילא הוא בחילוק הב' דכפרה שתשובה ויום הכפורים מכפרין .. דהא מיתה בידי שמים קילא מכרת .. ודאי שהוא מחילוק הב' דכפרה שבתשובה גמורה מתכפר ביום הכיפורים", עכ"ל האגרות משה.

וכנראה אישתמיטתי' להאג"מ דברי אדמו"ר הזקן באגרת התשובה כאן.

ומקור נאמן לשיטת אדה"ז נמצא בספר עשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו (מאמר חיקור דין ח"א פי"ט) שם כתב: "התשובה מכפרת על חייבי מלקיות גרידי בצרוף יום הכפורים. ואולם על חייבי כריתות, כגון נדה ומטמא מקדש וקדשיו, וכן חייבי מיתה בידי שמים, כגון זר ששמש במקדש .. וכובש נבואתו וחבריו שהן במיתה אף על פי שאלו ואלו אין בהם מעשה ואין לוקין עליהם .. וגם אלה שאמרו הלכה קנאין פוגעין בהן וכן כהן ששמש בטומאה שאחיו הכהנים מפצעין את מוחו בגזרין ומי שחייב ראשו למלך שהוא בסייף .. על כולן כיון שיש בהן חיוב מיתה תשובה מכפרת עם היסורין שהם נאמנים לשולחם במדה במשקל ובמשורה. והאי דקתני כריתות ומיתות בית דין תנא ושייר כל הני דאמרן דלא סגי להו במלקות ולכלל חלול השם לא באו". הרי מפורש שעבירות שחייבין עליהן מיתה בידי שמים אין להן כפרה אלא על ידי יסורים ודלא כמ"ש באגרות משה.

הצורך בתעניות לבע"ת כדי שיהי' לקונו נח"ר מעבודתו

ד. באגה"ת פ"ב: "אך כל זה לענין כפרה ומחילת העון שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך כשעשה תשובה שלימה ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו ע"ז ח"ו בעוה"ב ונפטר לגמרי מן הדין בעוה"ב. אמנם שיהי' לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו הי' צריך להביא קרבן עולה .. ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה' התענית הוא במקום קרבן".

לכאורה צע"ק, שהרי אדה"ז הוכיח שאין התענית מעכב בתשובה ממה שלא "הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה", והרי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ו) כתב: "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש הי' זה מובדל מה' .. והיום הוא מודבק בשכינה .. ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה .. ולא עוד אלא שמתאוים להם", וגם שם לא הזכיר לא קרבן ולא תענית, ומשמע דסגי בתשובה בלבד[5].

וחכם אחד רצה לומר שיש לחלק בין הגברא השב בתשובה להחפצא של המצות שעושה, שהרמב"ם מדבר על המצות שמקובלות הן ("ומקבלים אותן") בנחת ובשמחה, ואילו רבינו הזקן מדבר על האדם עצמו שיהי' "מרוצה וחביב" ושהאדם עצמו עושה נח"ר לקונו מעבודתו, כמו שהי' קודם החטא.

אבל, נוסף לזה שחילוק זה גופא טעון ביאור והסבר, נ"ל שדבריו אינם עולים יפה לתווך בין דברי הרמב"ם לדברי אדה"ז, שהרי מפורש ברמב"ם שם ש"היום הוא מודבק בשכינה", ולעיל מיני' (שם ה"ד) כתב, וז"ל: "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם", ומשמע לכאורה שע"י התשובה בלבד נעשה הבעל תשובה "חביב לפניו ית' כקודם החטא". וצ"ע[6].