א. בגליון הקודם הערתי בנוגע להמבואר בד"ה באתי לגני תשל"ב (ס"ו ואילך) בענין מעלת האתכפיא בקרבנות, ובעיקר בענין הקרבנות בעבודת האדם בתפלה (כי בקרבנות כפשוטם ניכר בגלוי רק הענין דאתהפכא), שענינה "העלאה לצאת ממציאותו וליכלל באוא"ס, בדוגמת הקרבן שהי' נשרף ונכלה באש של מעלה", שזהו"ע הביטול, ולכן גם ההכנה לתפלה היא הביטול דהכנעה ושפלות. אלא שהביטול דתפלה הוא מצד הקירוב לאלקות, שנרגש בו העילוי וההפלאה דאוא"ס שלכן רוצה להכלל בו (כלות הנפש), והביטול שלפני התפלה הו"ע המרירות על ריחוקו מאלקות (הכנעה ושפלות) – דלכאורה, הביטול והיציאה ממציאותו מודגש בענין ההכנעה והשפלות שלפני התפלה (שהיא כמו אתכפיא), ולא בתפלה עצמה שענינה כלות הנפש (שלכאורה היא כמו אתהפכא).

ושוב ראיתי שנתחבט בזה גם בקונטרס "ביאורים במאמרי רבינו", וכתב בהערה יג, שכיון שתפלה ענינה כלות הנפש לא ניכר בזה כ"כ ענין האתכפיא, ולכן הוצרך להביא במאמר ענין הביטול שלפני התפלה, שיש לו קשר לתפלה. ומוסיף בהערה יד, שהקשר של הביטול שלפני התפלה לתפלה הוא עד כדי כך שבהביטול שלפני התפלה נרגש כבר קצת העילוי דאלקות שבתפלה.

אבל מובן שעדיין דוחק גדול לומר שהעילוי דאתכפיא שצ"ל מודגש בענין הקרבנות שבעבודת האדם יותר מאשר בקרבנות כפשוטם, עיקרו רק בהכנה לתפלה, שיש לה שייכות לתפלה, ולא בתפלה עצמה, שהיא בדוגמת הקרבנות.

ב. אך לאחר העיון, נראה לומר, שעצם ההנחה שענין האתכפיא שייך רק להכנעה ושפלות שלפני התפלה, ולא לכלות הנפש שבתפלה עצמה (שהיא בדוגמת אתהפכא) – שזהו יסוד הקושי בהבנת המאמר – בטעות יסודה.

ויש לעיין תחילה במ"ש במאמר (ס"ו) ש"בקרבנות כפשוטם, ניכר בגילוי רק הענין דאתהפכא [שהבהמה שחיותה מקליפת נוגה נהפכה להיות קרבן להוי'], והענין דאתכפיא שבעבודת הקרבנות ניכר יותר בעבודת הקרבנות שבנפש האדם",

ובקטע שלאח"ז מבאר להדיא שגם בקרבנות כפשוטם ישנו ענין דאתכפיא, "כי ענין הקרבנות הוא העלאה מלמטה למעלה .. שהתחתון מתבטל ממציאותו ונכלל בהעליון [ובפשטות הוא, שהבהמה היתה נשרפת (מתבטלת ממציאותה) ונכללת באש שלמעלה], וענין זה [שהיש בטל ונעשה בחינת אין] הוא תוכן הענין דאתכפיא",

וא"כ, מהו הטעם ש"בקרבנות כפשוטם, ניכר בגילוי רק הענין דאתהפכא" – וכי הענין ש"הבהמה שחיותה מקליפת נוגה נהפכה להיות קרבן להוי'" (שזהו"ע האתהפכא) ניכר בגלוי יותר משריפת הבהמה (שזהו"ע האתכפיא) שנראה לעיני בשר ממש?!

גם צריך להבין מה שמבאר בענין האתכפיא שבקרבנות כפשוטם, ש"הבהמה היתה נשרפת (מתבטלת ממציאותה) ונכללת באש שלמעלה" – דלכאורה ענין האתכפיא עיקרו שריפת הבהמה, ואילו מה ש"נכללת באש שלמעלה" שייך לכאורה לענין האתהפכא?

ג. ואולי יש לבאר זאת בפשטות:

החילוק בין קרבנות כפשוטם לענינם בעבודת האדם הוא – שבקרבנות כפשוטם, הנה לאחרי הקרבת הקרבן לא שייך שהבהמה תחזור למעמדה ומצבה הקודם (לפני ההקרבה), ולכן הרי זה ענין של אתהפכא, שעד עתה היתה בהמה, ומכאן ואילך ה"ה קרבן שהוא ריח ניחוח אשה לה' (אלא שכדי לבוא לזה צ"ל תחילה הענין דאתכפיא – שריפת הבהמה כו', אבל, מה שניכר בגלוי, כלומר, הענין העיקרי של קרבנות הוא – לא הפעולה של שריפת הבהמה (אף שזוהי פעולה שנראית בגלוי לעיני בשר), אלא העיקר הוא הנפעל, שתמורת בהמה גשמית יש כאן קרבן לה');

משא"כ בעבודת האדם – גם כאשר בשעת התפלה מקריב (מקרב) לה' את הבהמה שבנפשו, הרי לאחרי התפלה יכול הרע (שמצד הבהמה) להיות חוזר וניעור (אפילו בבינוני, ולכל היותר יכול להיות במעמד ומצב דבינוני המתפלל כל היום – ראה תניא פי"ג), ולכן למחרת צריך לחזור ולהקריב את הבהמה שבנפשו, כך, שעבודת הקרבנות ברוחניות היא באופן של אתכפיא בלבד (ואילו הענין דאתהפכא הוא רק בצדיקים).

אמנם, גם הענין דאתכפיא שבענין הקרבנות בעבודת האדם, אינו ענין של ביטול מציאותו (הכנעה ושפלות) בלבד, כמובן בפשטות שככל שיעסוק האדם בענין ההכנעה והשפלות, "להיות לבו נשבר בקרבו ונבזה בעיניו נמאס", הרי זו רק הכנה לתפלה, ועדיין לא הגיע לתפלה עצמה, שהיא היא ענין הקרבנות, כי, ענין הקרבן הוא העלאה מלמטה למעלה, היינו, לא רק ביטול ושבירת מציאות המטה, אלא גם – ובעיקר – העלאתו למעלה, כפי שמדגיש במאמר, שענין הקרבן הוא (לא רק) שריפת הבהמה, וגם התכללותה באש שלמעלה, וכן הוא בענין הקרבנות בעבודת האדם, שנוסף על ביטול מציאותו של האדם (ע"י ההכנעה והשפלות שקודם התפלה), צ"ל גם ההעלאה למעלה, שזהו"ע כלות הנפש שבתפלה (ועד כדי כך, שגם בהכנעה ושפלות שלפני התפלה, להיותה הכנה לתפלה, צ"ל ניכר בה ענין ההעלאה שבתפלה – העילוי דאלקות).

ומ"מ, גם כלות הנפש שבתפלה ועד לבחי' מי לי בשמים גו', הו"ע של אתכפיא בלבד, כיון שזהו רק ענין הרצוא, שרוצה להתבטל ממציאותו עד שתכלה נפשו, שע"י הרצוא גופא מתעלה ממעמדו ומצבו, אבל, עדיין לא כלתה נפשו בפועל, כך, שכל זמן שהוא רק במדריגת בינוני, ועדיין לא הגיע למדריגת צדיק, לא הגיע עדיין לבחי' אתהפכא כמו בקרבן כפשוטו.