בהלכות תפלה שנדפס בסדור תהלת ה', קודם שמו"ע, הלכה א כתב וז"ל "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו שנאמר "תכין לבם תקשיב אזנך". וצריך שיראה עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אתו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאילו הי' מדבר לפני מלך בשר ודם, היה מסדר דבריו ומכוין בהם לבל יכשול, ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שצריך לכוון לפניו מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא עיקר, ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה". עכ"ל.

והנה בספר המאמרים המשך תרס"ו-ז - מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת, מבאר ענין הביטול בדרגת חכמה ע"י משל של אדם המתפלל שהוא בביטול עצמו וז"ל "כמשל העומד לפני המלך וכו' ולא יכול להיות בהתפשטות דבר לדבר דבר וחצי דבר וכו' ... ואין מילין בלשונו כלל רק ידבר בלחש. וג"ז אינו יודע מה שמדבר בהיותו בלתי רשות שכלו ורצונו כלל איך לדבר והיינו שאין הדיבור בבחירה וכו' ... והוא הענין, דשמו"ע שהוא בחי' ביטול דחכמה כעומד לפני המלך, ולכן אומרים קודם שמו"ע א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך שלא בבחירה ורצון וכו'". עכ"ל.

ולכאו' צ"ב כי בהל' תפלה משמע שבשמו"ע צריך "לסדר דבריו ומכוין בהם יפה" דהיינו שהוא במציאות בפ"ע והוא מבקש צרכיו, ואילו בהמאמר הנ"ל מבואר דבשמו"ע "הוא אינו יודע מה שמדבר, בהיותו בלתי רשות שכלו ורצונו כלל איך לדבר", דהיינו שאינו במציאות ולכן אינו יכול לדבר בשכלו ורצונו אלא שלא בבחירתו הוא מדבר, וצ"ב בזה באיזה אופן צריך להתפלל? אם באופן הא' שהוא יודע ומכוין מה שאומר, או כאופן הב' שמתפלל ומדבר שלא בבחירתו, דלכאו' הם הפכיים זמ"ז?

וי"ל שבאמת שניהם ענין אחד הוא - ע"פ המבואר בקונטרס התפלה באות ב' שמבאר שם שהעבודה האמיתית הוא לייגע מוחו בהתקשרות גדולה, ואז תהי' התפעלות הלב בדרך ממילא, שהוא ענין משיכת הלב, דהיינו שבתחילה צ"ל ההתבוננות בעניני אלקות, ואח"כ כהמשך לזה נהי' בביטול.

ולפי"ז י"ל דבהלכות תפלה בסדור תהלת ה' מדבר בנוגע ההתקשרות הגדולה שצריך להיות בתחילת עבודת ה', והוא ע"י שמסדר דבריו ומכוין בהם יפה, משא"כ בהמאמר בס"ו מדובר בנוגע ההתפעלות הלב שבא אח"כ, שאז הוא ביטול בעצם, ולכן אין לו מילים לדבר דבר.