במאמר ד"ה וכל בניך תשכ"ז (בלתי מוגה - נדפס ב'תורת מנחם' דרושי חתונה ע' קכו), מביא בתחילתו, מ"ש בד"ה זה תרפ"ט, שהעשרה מאמרות מכוונים כנגד עשרת הדברות, וע"י עשרת הדברות נעשה קיום העש"מ. ומבאר בזה, דכמו שהתהוות כל הנבראים צ"ל בכל רגע, וכמבואר בשעהיוה"א בארוכה, כמו"כ הקיום של העש"מ ע"י עשה"ד צ"ל בכ"ר, כי עי"ז תוכל להיות התהוות הנבראים ע"י העש"מ בכ"ר. ע"כ.

ולא הבנתי בזה, הרי, מה שההתהוות שע"י העש"מ צ"ל בכ"ר, הוא כמבואר בשעהיוה"א מצד טבע ענין בריאה יש מאין. אבל לכאו', לא שייך טבע זה של ההתהוות, להענין שהעשה"ד מוסיפין "קיום" - דהיינו גילוי אלקות (כמבואר בהמאמר להלן) - בהעש"מ, ומהו ההכרח שגם "קיום" (גילוי אלקות) זה, צ"ל בכ"ר כההתהוות?

והנה, ע"פ פשט אפ"ל, שאין הכוונה, שהתהוות הנבראים בכ"ר ע"י העש"מ, מתאפשר רק ע"י הקיום של העשה"ד. אלא דמבאר כאן שענין זה שהעש"מ מכוונים נגד העשה"ד, שעי"ז נפעל שיהי' גילוי אלקות בעולם ("קיום"), הוא באופן כזה שהגילוי חודר עד לטבע העולם, שטבעו הוא - שצ"ל התהוותו בכ"ר. היינו, שאין הגילוי של העשה"ד, באופן שנשאר מובדל מטבע העולם, והוא רק גילוי מלמע' מהשתל'. אלא הגילוי של העשה"ד, בעש"מ הוא באופן כזה, שמתגלה - מתלבש בטבע העולם, באופן כזה שנעשה בכל רגע.

אולם, אולי י"ל שהכוונה בהמאמר היא כפשוטו. שא"א להיות, התהוות הנבראים בכ"ר, ע"י העשה"מ, אם לא יהי' הקיום של העשה"ד. והביאור בזה, ע"ד המבואר בההדרן על הרמב"ם תשל"ה סי"ח. וז"ל "והטעם לזה שענין התמידיות שבההתהוות, נרמז באות יו"ד דוקא, י"ל, לפי שאות יו"ד מורה על ספירת החכמה, ש"מדריגת החכמה" היא "אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו" - אין שייך בה שינוי (היא - תמידית)" ועיי"ש היטב בהע' 74. ועפ"ז י"ל, שעד"ז הכוונה כאן, שבכדי שתוכל להיות ענין ההתהוות בכ"ר בתמידיות, הוא ע"י "הקיום" של העשה"ד - גילוי אלקות שלמע' מעולמות. וד"ל.