במאמר ד"ה באתי לגני ה'שי"ת אות ה' מביא כדוגמא ל"הטיה למעלה מן הדעת . . שטות דקדושה" את סיפור רז"ל (כתובות יז, א) בר' יהודה ב"ר אילעאי שהי' מרקד לפני הכלה וכו'.

והעיר אחד, דלכאורה למה לא הובאה הדוגמא מהנהגתו של דוד המלך ע"ה המתוארת בספר ש"ב פ"ו "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" (פסוק טז) ומיכל בת שאול בזה לו בלבה (שם) ואמרה לו "כהגלות נגלות אחד הריקים" (שם כ) ודוד השיב לה "אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו וגו'" (שם כא) "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" (שם כב) וברד"ק שם: "יותר ממה שעשיתי אעשה ואשחק לפניו . . ולבזות עצמי ולהקל". [ובפרט לאור המבואר בכ"מ (לקו"ש ח"א ע' 230-228; וראה גם ח"ג ע' 914 ועוד) במעלת דוד בענין זה]?

לכאו' היה אפשר לתרץ, כי במאמר הכוונה בין השאר, להוריד זה לפועל - "ע"י עבודת האדם בעבודת הבירורים שלו, שפועל לאהפכא חשוכא לנהורא" משהו השייך לכאו"א. והנה דוד הי' צדיק גמור (ראה תניא פ"א) ולכן מעבודתו אין ראי' (כ"כ) לכאו"א.

משא"כ הנהגתו של ר"י בר אילעי הובאה לפס"ד בשו"ע. עיין שו"ע אה"ע סימן סה ס"א: "מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם כו'". וכתב הרמ"א שם: "ומצינו שר"י בר אילעי היה מרקד לפני הכלה".

אבל באמת אם משום כך גם דוד מהווה מקור להנהגת כאו"א מישראל - עם ס"ת - כמבואר ב'אגרות קודש' ח"ג ע' רלג: "ומנהג דוד הנביא בזה הוא הוראה לכל ישראל . . מוציאין ס"ת מהיכל הבית...".

[וע"ד הצחות: סיום הסיפור בתנ"ך שם הוא, לכאורה, באופן דהיפך הטוב "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה (פסוק כג) ואילו בגמרא הסיום הוא חיובי שאכן אהני לי' שוטי' לסבא].

אבל באמת קושיא מעיקרא ליתא כמו שתירץ חותני הרה"ח וכו' הר"ר טובי' שי' בלוי: הדוגמא מר' יהודה באה בשל הדגש על שטות (וההדגשות בלשון זה) "שטותי' לסבא" (שהי' מתנהג פשוטה). וכו'. וק"ל.