ידוע תורת רבינו הזקן על מאחז"ל (שבת פח, א) על פסוק קיימו וקיבל היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר, כי בשעת מ"ת כפה עליהם הר כגיגית כו' ומכאן מודעה רבה לאורייתא, אלא דהדר וקיבלוה בימי אחשורו, ומקשה "מפני מה נחשב מה שכפה עליהם הר כו' יותר אונס ממעשה דאחשורוש"? ותירץ: דהגזירה היה רק נגד היהודים, ואם היו כופרים ח"ו לא היו עושים להם כלום, ומ"מ מסרו נפשם על קידוש השם, וזה היה מכח עצמם, משא"כ במ"ת שכפה עליהם הר הוא בחי' אהבה עליונה וכמים הפנים נתעוררו ג"כ לאהבה, אבל לא היה באתערותא דלתתא מצד עצמם כמו בזמן גזירת המן.

ויל"ע בהקס"ד דבזמן אחשורוש קיבלו התורה באונס, דאיזה אונס היה שם? ולכ' הפי' הוא דתשובה וקבלת התורה בזמן הגזירה הו"א שלא היה מרצונם הטוב כ"א מחמת אונס מפחד הגזירה, ותשובתם היה כדי להנצל מהגזירה (עיין חסידות מבוארת ח"ב דף י הערה 4).

כפייה ע"י עשיית לא טוב או ע"י מניעת הטוב

וקשה דבהדיא פסק רמ"א ביו"ד סי' רלב ס"כ "לא מקרי אונס .. אא"כ היה מגיע לו איזה רעה .. אבל אם לא היה מגיע לו טובה .. אין מקרי אנוס". הרמ"א מיירי לעניין שבועה ומקורו ממהרי"ד סי' קסא דמיירי לענין כפיה בגט דהביא דעת ר"ת "דאם נחבש ע"י גוים בשביל מס או דבר אחר יכולים לומר לו לא נעזב לך מתפיסה אם לא תגרש, ואין זו כפייה כיון שאין עושה לו דבר רע כי אם למנוע מלעזור לו", היינו שיש עשיית רע ויש מניעת טובה, ועשיית רעה הו"ל כפייה, ומניעת טובה לא נחשב כפייה כלל, וא"כ קשה מה היה הכפייה בזמן אחשורוש הרי המן ואחשורוש לא גזרו על היהודים כדי להשיבם בתשובה שלימה, כ"א שנאו היהודים (עיין מגילה יד, א לגבי אחשורוש והמן כו') ורצו להשמיד ולהרוג ר"ל, ואילו נימא שהיהודים יראו לנפשם דאם לא יעשו תשובה לא ינצל דאם לא יעשו תשובה לא ינצלם הקב"ה זה לא הוה כפיה מצד הקב"ה כלל, דאם לא יעשו תשובה היה ח"ו מונע מאתם טובה והצלה ח"ו ודומה להיהודי שיושב בכלא של גויים והיהודים רוצים להצילו בתנאי שיגרש אשתו דלא הוה כפייה כלל, וה"נ בנד"ד דהמן ואחשורוש רוצים להרוג היהודים ר"ל והקב"ה אומר להם תעשו תשובה ותקבלו אל תורה, ואני אצילכם מידם, דלא הו"ל כפייה כלל כ"א מניעת טובה והצלה אם לא ישמעו לו ואיך מדמה בהמאמר הא דכפה אליהם הר כגיגית דהוי עשיית רע, להא דאחשורוש, דהו"ל מניעת טובה והצלה?

ונ"ל דהנה בתוס' שם (פח,א. ד"ה מודעה רבה לאורייתא) הקשה "דאמר בנדרים (כה,א) שכרת משה ברית ע"י ישראל על התורה והמצוות והשביעם על כך .. ואור"ת דעפ"י הדיבור היה, והוי כבעל כרחם, אבל בימי אחשורוש קיבלו לדעתם מאהבת הנס". והר"י תירץ באו"א (הובא במהרי"ד דלעיל) "דהתם נמי הוי יראים מהקב"ה שלא יכניסם לארץ שהיה להם ליכנס לאלתר" והקשה מרי"ד דחזינן מדברי הר"י דאפי' מניעת טובה הו"ל כפיה שהרי עדיין לא נכנסו לארץ ואינו שלהם ונחשב להם שבועה זו כדי שלא להפסיד הארץ ככפיה, ותי' בג' אופנים:

א. דאכן פליגי ר"י ור"ת דלפי הר"י מניעת טובה הו"ל כפייה, ולר"ת מניעת טובה אינה כפיה ורק עשיית רעה הו"ל כפייה, ולכן ר"ת לשיטתיה בסוגי' דמ"ת תי' דבערבות מואב היה כפיה ממש, "שלא סר כוח האונס" (כדפי' המרי"ד בשרש סג) מהא דכפה עליהם הר כגיגית.

ב. דמהר"ם כשהביא דברי הר"י דלעיל הוסיף דפחדו ישראל "שמא יניעם במדבר" "ויש לדקדק למה הוסיף על דברי ר"י להזכיר פחד דשמא יניעם במדבר, שלא הזכיר ר"י כלל, והלא חייב אדם לומר בלשון רבו, אלא ודאי .. משום דאם לא היו יראים אלא שמא לא יכניסם לא"י לא הוה חשיב כאונס, כיוון דלא הוה אלא מניעת הטוב .. ומשום כך כתב חששא דשמא יניעם במדבר שהוא אונס מפחד העונש .. טורח הדרך ויגיעה".

ג. ועוד נלע"ד דבר פשוט דאפי' ר"י עצמו מודה, שאני התם שכבר ניתנה להם מורשה, ועליהם נאמר והבאתי אותם גו' ואם לא היה מכניסם לארץ היה חשוב אונס" היינו דמניעת כניסתם לארץ קחשיב לר"י עשיית רע שהרי כבר זכו בא"י ושלהם הוא נוטל אבל בעלמא מודה ר"י דמניעת טובה לא קחשיב כפייה.

ולכ' צ"ע: א) דלפי תי' הג' למה הוצרך מהר"ם לשנות מלשון הר"י בתירוצו והרי חייב אדם לומר בלשון רבו דווקא (וגם בלי ההוספה דשמא יניעם במדבר הו"ל עשיית רע בזה שלא יכניסם לארץ). ב) איך יתכן לומר שכבר זכו בארץ לפני חזקה וכיבוש וכיו"ב?

ונ"ל עפ"י מש"כ בלקו"ש חט"ו תולדות (ב) דעל הפסוק "לזרעך נתתי את הארץ" (לך לך טו,יח) קאמר במד"ר (פמ"ד, כב) "מאמרו של הקב"ה מעשה שנאמר לזרעך נתתי, אתן .. אין כתיב כאן אלא נתתי", אבל רש"י שם פי' "אמירתו של הקב"ה כאילו היא היא עשויה", והיינו שלפי' המדרש כבר חל קניין הארץ ע"י אמירת הקב"ה דחשיב מעשה קניין (ומחדש דקדושת הארץ הו"ל דין נפרד מבעלות הארץ וזהו שנעשה אח"כ בכניסתם לארץ) אבל רש"י פליג וס""ל דהו"ל "כאילו" ניתנה אבל לא הו"ל כקניין בפו"מ.

ונ"ל שבתירוצו השני מיישב המהרי"ד שיטת המהר"ם גם אליבא דרש"י דס"ל שעדיין לא קנו בנ"י א"י וא"כ מניעת כניסתם לארץ לא הו"ל כפייה ורק ע"י שהוסיף שיראו שמא יניעם במדבר זהו הכפיה, אבל בתירוצו הג' שרוצה ליישב הדין דמניעת טובה לא הו"ל כפייה גם אליבא דר"י מוכרח לפרשו אליבא דדעת המדרש דאמרית הקב"ה הו"ל מעשה קנין בארץ.

ולפי כ"ז יש ליישב דעת רבינו הזקן די"ל שקבלת התורה בימי אחשורוש הו"ל כפייה דהרי לפי דרכו של הר"י עפ"י תי' הא' והב' במהר"י ועפ"י דעת רש"י כדלעיל היא דמניעת טובה הו"ל כפייה וידוע דרכו בקודש בתו"א וחסידות להביא שיטות גם כשאינם עפ"י הלכה שהרי או"א דברי אלקים חיים [והנה עיין תשובת רי"ש סימן רלב "מעשה דראובן קדש נערה במרמה, והנערה צעקה לפניך, וצוית לתופשו שעבר על הסכמת הקהילות, שלא יקדש אדם אשה אלא בקבל עשרה .. ה"ה כאילו נאנס לגרש" ושם הרי היה מניעת טובה שהרי ויכלו להחזיקו בתפיסה משום שעבר על תקנת הקהל והוציאו ע"מ לגרש, ולכ' מוכח שס"ל דמניעת טובה הו"ל כפייה, ויש לדחות דא"ל שרק שם דמיירי שנתן מודעא בטל הגט "שאנס זה אין מספיק לבדו לבטל הגט מדין גט מעושה, היכא שלא מסר מודעא מתחילה כיוון שלא נתפס על שגרש מ"מ כשמסר מודעא מתחילה .. אפי' קצת אונס מועיל להחשיבו מודעא" א"כ בנד"ד לא מצינו שעשו ישראל מודעא א"כ זה שמנע מהם טובה לאו ככפייה ייחשב].

כפייה ע"י אונס הריגה

עוד נ"ל לתרץ עפ"י מש"כ התרומת הדשן (בפסחים סי' עג) דהביא תירוץ הר"י הנ"ל ומפרש "דהתם טעמא הוא כדמסיק ושמא ינעים במדבר שהיו גולים בה, וכמה פעמים צעקו והיו מלינים מחמת רעב, ופשיטא דכה"ג חשיב אונס נפשות". עיי"ש שמדבריו יוצא שפליג על מהרי"ק הנ"ל, וס"ל דמהר"ם פירוש קמפרש דברי ר"י דמהו האונס של יניעם במדבר דהיא אונס נפשות דלשאר במדבר הו"ל פקו"נ, דס"ל למהר"י דרק "אונס נפשות" הו"ל אונס ולכן מפרש דיניעים במדבר הו"ל אונס נפשות. ונ"ל שלא השיג על ר"ת וגם לרמ"א שפסק להלכה שמניעת טובה לא הוה כפיה, מ"מ י"ל בדיני נפשות הוה כפיה, דהיינו דרק אם חבוש בבית אסורים אמרינן דפני שמסיבה אחרת יושב ורק מונע ממנו טובה להוציאו אינו כפיה שהרי יכול להשאר בית האסורים, אבל אם זוממין עליו גויים להורגו ויכול להצילו ומונע מלעשות עד שיעשה רצונו (לדוג' שיתן גט) זה לכפייה יחשב וא"כ י"ל דזהו שיטת רבינו הזקן בהמאמר די"ל דזה שעשו תשובה כדי להינצל מגזירת המן הו"ל כפייה, דהגם דאם לא יצילם הו"ל כמניעת הטוב אבל בדיני נפשות גם במניעת הטוב מלעזור לו להציל נפשו הו"ל כפייה.

מ"מ עדיין צ"ע הלשון במאמר חייב אנש לבסומי בספר מאמרי אדה"ז (תקע"א קכה) "וזה פלא לכאורה דהרי דימי אחשורוש היה אונס יותר כי המן ביקש להשמיד את כל היהודים כו'". וזה שינוי מהלשון בתו"א שלפנינו ששם הלשון "מפני מה נחשב מה שכפה כו' יותר אונס ממעשה דאחשוורש (וכן הלשון בתקע"א באותו ד"ה נוסח אחר דף קלו) היינו דעפ"י מש"כ בתו"א הקושיה היא דלמה נחשב מ"ת יותר אונס מפורים משמע ששניהם שווין, אבל לפי מש"כ בתקע"א הנ"ל משמע דס"ל שמעשה פורים הו"ל אונס טפי, וצ"ע דהרי בשניהם חששו לחייהם, ומאי אכפת לן אם ייהרגו על ידי ההר או ע"י שונאי היהודים במאה עשרים ושבע מדינות, האם המיתה ע"י ההר הו"ל "מיתה יפה" יותר, ואילו בזמן מ"ת היה הכפייה רק על הגדולים ולא על הקטנים שאינם בני קבלה כלל, משא"כ בימי פורים שרצו להשמיד גם הקטנים וזהו שדייק "כי המן ביקש להשמיד את כל היהודים".