בקונ' ב' אייר ה'תש"נ, ד"ה גן נעול גו', מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע את המאמר ד"ה זה שנאמר ע"י כ"ק אדמו"ר מוהר"ש בהמשך מצה זו תר"מ.

ונקודת הביאור בהמאמר - בקיצור נמרץ - היא, אשר "גן נעול גו'" הוא הכנה ל"גל נעול גו'", כמו ההכנה של קידושין לנישואין. והקידושין הוא ע"י מעשה המצוות והנישואין ע"י התורה. קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך.

ומבאר שם בארוכה כל הפרטים שבזה. ובעיקר אשר ב"גן נעול" אין הכוונה רק "אוגדין פתחיהן" בסור מרע, אלא פרישה גמורה מעוה"ז - אסר לה אכולי עלמא - עד אשר כל התענוג שלו הוא אך ורק באלקות, וזה אפשרי רק ע"י ההמשכה מלמעלה שבמעשה המצוות - וחי בהם.

ובאתי בזה בג' הערות קצרות, לענ"ד.

א. באות ב' בקטע השני מוסיף הרבי ביאור על הנאמר במאמר של אדמו"ר מוהר"ש, שהדמיון של מצוות ותורה לקידושין ונישואין הוא לא רק באופן ההמשכה, היינו שהמשכת המצוות - קידושין - היא מקיף וההמשכה דתורה היא בפנימיות; אלא גם בההמשכה עצמה, שההמשכה דתורה היא נעלית ופנימית יותר מההמשכה דמצוות, המשכה עצמית.

ואולי י"ל ה"הוספה" שבזה, כי זה שהמשכה מסויימת היא באופן פנימי לגבי המשכה אחרת, הנה אין זה ראי' שההמשכה שנמשכת באופן פנימי היא בהכרח גם פנימית יותר מצד עצמה. וכמו שמבואר החילוק בין השפעת רב לתלמיד לגבי אדון ועבד, אשר ההמשכה של רב ותלמיד היא המשכה פנימית הרבה יותר מההמשכה שבין עבד ואדון, אבל זה עצמו מכריח שההמשכה עצמה היא חיצונית יותר. היינו, כיון שזה מתקבל אצל המקבל בפנימיות, והמקבל הרי דרגתו פחותה מדרגת המשפיע, לכן בהכרח שזה הרבה יותר חיצוני ו"מצומצם" אצל המשפיע - על מנת שיהי' בדרגת המקבל. משא"כ אצל אדון ועבד, כיון שזה רק ענין של קבלת עול אצל העבד ולא מתקבל אצלו בפנימיות, המשכה באופן מקיף, לכן יכול לבוא מדרגא פנימית יותר אצל האדון.

וזהו ההוספה שבכאן שלא רק שאופן ההמשכה הוא בפנימיות אלא שגם ההמשכה עצמה היא פנימית.

ב. שם בסיום האות, שב' ענינים הנ"ל (המשכה באופן פנימי, והמשכה עצמית) מרומזים בלשון "חלקנו" - ותן חלקנו בתורתך. שהתורה נעשית חלקנו דישראל, ושהיא חלק מהקב"ה.

ולבי אומר לי, שהגם שב' הענינים הנ"ל מרומזים בתיבת חלקנו, ישנו חילוק איך קוראים את ה"חלקנו". דבלשון הא', פי' חלק הוא כמו "ושים חלקנו עמהם" או "מחלקך יהי חלקי (ע"ז יח, א)", מלשון נחלה, שכל חיינו ומאווינו יהיו בתורה (שההמשכה תהי' בפנימיות, ולא רק מקיף שאינו "מונח" שם); ואילו בלשון הב' פי' חלק הוא כפשוטו, אַ שטיקל, כאילו נאמר "ותן לנו חלק ממך שהוא תורתך", והיינו שיהא לנו את ה"חלק" של תורה, ועי"ז "אתה תופס בכולו" את הקב"ה בעצמו (המשכה עצמית).

ולע"ע לא מצאתי ראי' לזה, ואם שגיתי אתי תלין.

ג. באות ג' מבאר שזה שקדשנו במצותיך הוא הכנה לותן חלקנו בתורתך, הוא מהטעמים למה היו כמה מצוות קודם מ"ת (פרשת החודש, מצוות שנצטוו במרה); כי מכיון שיצי"מ הוא הכנה למ"ת, לכן הותחל כבר בפועל ע"י מעשה המצוות.

ובהשקפה ראשונה נראה שהוא כעין מאמר המוסגר. אמנם לאחרי עיון נוסף אפשר לומר שאולי יש כאן תוספת ביאור עיקרית.

והוא, אשר נקודת הדברים בהמאמר כאן הוא לבאר את ה"אויפטו" שבפי' התרגום ב"גן נעול" על הפי' כפשוטו, וכנ"ל, שכל התענוג שלו הוא רק באלקות. והיינו שההכנה להנישואין - תורה - שע"י "קדשנו במצותיך" - מעשה המצוות - מתבטא בזה שכל התענוג שלו הוא רק באלקות.

ולכאו', מנא לן לחייב שההכנה צריכה להיות פרישה מעניני עלמא עד כדי כך שאין לו אפי' תענוג ותאווה לעניני עוה"ז, אולי די בהכנה דסור מרע בפועל - כפי' הפשוט.

וע"ז מוסיף כאן, שה"קדשנו" הוא לא רק הכשרה בעלמא, אלא הוא אתחלתא של מעשה הנישואין, ולכן צריך להיות בו - בדקות עכ"פ - כבר התחלת הנישואין בפועל. וכיון שבנתינת התורה - נישואין - ישנו ההמשכה עצמית, לכן בהכרח שבמעשה המצוות - קידושין - יהי' כבר התבטלות מוחלטת ושום נתינת מקום לעניני עוה"ז. משא"כ אי הוה רק הכשרה בעלמא, לא ניתן להכריח הנ"ל.