בגליון האחרון (תתפ) שאל הרב פנחס קארף מתניא פרק מו, וז"ל התניא: "ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו" – שהפירוש הפשוט בזה הוא, שהמלך יורד אל האיש השפל יחד עם השרים, וכך גם מפורש ב"שיעורים בספר התניא" – והקשה, מה הענין שהמלך יורד אליו יחד עם השרים, הרי המלך לא בא לתת לו כבוד (כי הרי הוא שפל שבאנשים), אלא שבא להראות לו אהבתו, וא"כ מה נוגע שהמלך יבוא אם שריו יחדיו, העיקר הוא שהמלך בא ומראה אהבתו אל האדם הזה, ועוד ועיקר לא הוזכר פרט זה בהנמשל.

וי"ל הביאור בזה, דהנה בפרק זה מבאר רבינו הזקן ענין "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם" שהוא "טבע הנהוג במדת כל אדם אף אם שניהם שוים במעלה . . ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים וכו'", היינו, שהאין ערוך בין שני האנשים מעורר עוד יותר את האהבה של האדם הנמוך ביותר, ומזה מובן שכאשר המלך בא אליו עם שריו יחדיו, זה ממחיש אצלו עוד יותר את גדלות המלך (האין ערוך שלו אל המלך), ובמילא זה מעורר אליו את האהבה אל המלך עוד יותר.

וזה שלא הובא ענין זה בהנמשל, כי בהמשל זה אכן מורה על גדלות המלך, ויש להשרים איזה תפיסת מקום אצל המלך, משא"כ בהנמשל ש"הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו והוציאם ממצרים . . לא ע"י מלאך ולא ע"י כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם כמ"ש וארד להצילו וגו'", אין תפיסת מקום להשרים והמלאכים אצל הקב"ה, ו"כולם קמי' כלא ממש חשיבי ובטלים במציאות ממש כו'", וזהו גדולתו של הקב"ה, ועל כן אין מקום להביא ענין זה (שהמלך בא עם שריו) בהנמשל.