בסה"מ ה'תש"ד בד"ה "וידבר אלוקים . . לאמר" אות א',מסביר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שיש שלוש דרגות במחשבה: מחשבה שבמחשבה, דיבור שבמחשבה ומעשה שבמחשבה. וז"ל: ויש בזה סדר מסודר, דתחילת הופעת המושכל היא במחשבה עצמה שנק' מחשבה שבמחשבה שהיא מח' המושכל עצמו בלי שום הסבר דברים, ואח"כ מלבישו בדברי הסבר שהוא דבור שבמח', ואח"כ מסדרו בסגנון דברים המתאימים לההשכלה ההיא והוא שמדייק בלישנא באותיות מכוונות והוא הנק' מעשה שבמח' היינו ההרהור בדברים מסודרים, עכלה"ק. דהיינו שדיבור שבמחשבה הוא רק להלביש המושכל בדברי הסבר, אך סידור המילים ולתאם את הסגנון ואת התיבות למושכל והדיוק שבתיבותזה מעשה שבמח'.

אך הנה בהמשך המאמר (אות ב')כותב "אמנם דיבור שבמח' הוא שחושב את הענין בהסבר דברים ובדברים מסודרים שמסדר הדברים איך יהיו נשפעים אל הזולת" ובאות ב' כותב וז"ל "ורק בהמדריגה השניה דמח' שהוא דיבור שבמח' הנה שם נעשים האותיות ניכרות ומוסיף עליהם בכדי להדגיש את ההשכלה שתבוא בביטוי מדוייק או גורע מהם בכדי שלא יטעו באמיתת ההשכלה" דהיינו שעכשיו מסביר שלא רק שבדיבור שבמח' זה שמוסיפים דברי הסבר על המושכל (כנ"ל באות א')אלא שגם דיבור שבמחשבה זה איפה שמסדר המושכל באותיות מכוונות בביטוי מדויקשזה בעצם מה שכתב באות א' על מעשה שבמחשבה כנ"ל.

ובהמשך לזה כותב: "ולא מעשה שבמחשבה היינו הרהור" דהיינו שהגדר של מעשה שבמח' זה הרהור ולא הסידור של הדברים.

ואבקש מהקוראים להעיר לי בזה.