בגליון הקודם (עמ' 23) מביא הרב י.ל.ג. שי' ממאמר אני לדודי ה'תשל"ב דמהחילוקים בין אהבה ויראה הוא דאהבה באה ע"י גילוי אור מלמעלה, והיראה באה (בעיקר) ע"י עבודת האדם.

וע"ז הוא מעיר ממאמר ד"ה ועתה ישראל תשכ"ז דשם מבואר אודות יראה שמכיון שהיא באה מהביטול דעצם הנשמה שלמעלה מהשכל, א"א להגיע אליה ע"י התבוננות הרי שאינה באה ע"י עבודת האדם.

ואולי אפשר לפרש בהקדים מה שמקשים על מה שאומר במאמר אני לדודי הנ"ל, שאהבה באה ע"י גילוי אור מלמעלה, שמזה משמע לכאו' שאינה באה ע"י עבודת האדם, וע"ז מקשים שהרי בכו"כ בחסידות מבואר שאהבה באה ע"י התבוננות.

ולכן נ"ל שמה שאומר במאמר אני לדודי שאהבה באה ע"י גילוי אור מלמעלה, אינו שולל בזה התבוננות, אלא הכוונה היא שאין צריך לזה פעולת האדם, אלא שמזה שמתבונן בגדולת הקב"ה, הוא מתעורר באהבה, משא"כ ביראה, שכאן המדובר אודות יראה תתאה, יראה ממלך, הרי היראה אינה באה מעצם גדלותו, אלא מזה שהוא מלך, וזה תלוי בעבודתו, שהוא קיבל אותו למלך.

וכן מה ששואל אח"כ עמ"ש בהמאמר אני לדודי הנ"ל "כי גילוי זה הוא דוגמת 'מלך בשדה' וכשמלך הוא במצב זה אינו מטיל אימה ופחד", וע"ז הוא מעיר מתניא פמ"ב "כי כמו שבמלך בשר ודם עיקר היראה היא מפנימיותו וחיותו ולא מגופו .. הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בשר ודם בין שהוא ערום ובין שהוא לבוש לבוש אחד ובין כשהוא לבוש בלבושים רבים" הרי שיראת המלך היא גם בלא לבושים, ולא רק כשהוא בכתר מלכות וכו'.

ואוי"ל שכאן ההדגשה היא "אינו מטיל אימה ופחד" והיינו שבודאי יש יראה מפני מהלך, כי הוא יודע שהוא המלך, אבל שיהי' מטיל אימה ופחד, הוא דוקא ע"י הלבושים וכו'.