שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'
בגליון תתצא כתבתי שלא זכיתי לתאם את המבואר במאמר ד"ה שובה ישראל תרנ"ט "דיראת העונש אינה רע גמור . . כי אם דענין יראת העונש הוא מקליפת נוגה שחצי' טוב וחצי' רע . . [ו]הוא מהטוב שבנוגה, והטוב שבנוגה ג"כ אינו טוב דקדושה כלל וכלל", דכיון דקיי"ל (רמב"ם מ"ע ד' וספר החינוך מצות תלב) שאחת מרמ"ח מ"ע היא המצוה לפחד מעונש שמים בכל עת, איך שייך לומר דיראה זו ה"ה מהטוב שבנוגה, ש"אינו טוב דקדושה כלל וכלל"?
ועל דברי אלה כתב הרב פ. ק. שי' בגליון תתצג: "אני בער ולא אדע, למה להם להביא ממרחק לחמם, והרי הקושיא הנ"ל יכולים להקשות בשובה רנ"ט גופא, הרי גם שם מביא פסוקים המזהירים על יראת העונש, וא"כ יכולים לשאול אותה השאלה ששואלים על הרמב"ם כי איך יכול להיות מ"ע על יראת העונש, אם זהו לא טוב דקדושה?" עכ"ל הרב הנ"ל.
ועל זה השבתי בגליון תתצד שכנראה לא ירד הרב הנ"ל לסוף דעתי, דתינח מה שמצינו בתושב"כ ובתושבע"פ עצות היעוצות למי שהוא בשפל המדריגה [וע"ד מאחז"ל (פסחים נ, ב) "לעולם יעסוק אדם בתומ"צ שלא לשמה" ועוד כיו"ב], אבל מצוה ה"ה בוודאי "טוב דקדושה" וכלשון ברכות המצוות "אשר קדשנו במצוותיו". ולזה לא העלה הרב הנ"ל ארוכה בדבריו.
ובאמת מאד נצטערתי בתחלה, כי כמאמר העולם 'חסרון בהבנה מורה על חסרון בהסברה' וכיון שכתב שלא הבין מה אני מדבר בכלל, חשבתי שאולי אין משנתי סדורה בפי ודברי נכתבו בגמגום ח"ו.
אמנם עכשיו קבלתי בדואר את הגליון מספר תתצה, וראיתי שחזר הרב הנ"ל והודה לדברי, וכתב דמה שהקשיתי "שהרי במצוה אומרים אשר קדשנו, ולכן מוכרח להיות רק טוב דקדושה . . אין לי תשובה על זה".
והנני בזה להשיב, תנוח דעתו שהניח את דעתי כי עכ"פ בענין זה הגענו לעמק השווה, ונתקיים בנו הא דאמרי אינשי "אז מען גייט אויף א גלייכער וועג טרעפט מען אנדערע". וכיון שהבנת הקושיא נחוצה למציאת פתרון יש לקוות שבקרוב נזכה לשמחה שלימה בהתרת הספיקות.
ב) והנה אחרי שהודה הרב הנ"ל לדברי הוסיף להציע תירוץ, וכתב בזה"ל: "אני יכול להשיב בקושיא אחרת, שהרי מובא בחסידות, ששת ימים תעבוד מצות עשה, והרי העבודה בעניני רשות, זהו קליפת נוגה".
אמנם אף כי היטיב לשאול [ויש מקום לפלפל בדבריו], מ"מ קיצר במקום שהי' לו להאריך, כי מלשונו משמע שעל ידי ה"קושיא האחרת" ששאל מתורצת קושייתי. סתם ולא פירש איך קושיא חדא מתורצת בחבירתה?!
ג) והנה בנוסף לקושייתי הנ"ל הוספתי, לרווחא דמילתא, להעיר (בגליון תתצד) ד"מצות יראת ה' שמנו הרמב"ם והחינוך וכו' היא (כלשון החינוך במצוה תלב) מצוה ה'נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם', ולא רק לאלו שהם נזקקים לרע במיעוטו". וע"ז כתב הרב הנ"ל (בגליון תתצה) דמ"ש החינוך "בכל מין האדם" אינו שייך לעניננו כלל, דכוונת החינוך אינה אלא לומר דהמצוה נוהגת בזכרים ונקבות.
והנה בוודאי צדק במ"ש בכוונת החינוך, אבל אין בדבריו כדי השגה על דברי, שלא השתמשתי בלשון החינוך אלא בתור 'לשון המושאל', וכוונתי היתה דבפשטות, [וכמדומני שכך מרגלא בפומי' דרבינו זי"ע בכ"מ בשיחות ובאג"ק], מצות יראת העונש הוא מצוה הנוהגת בכל אדם מישראל אפילו אנשים כאלו שאינם זקוקים לזה כדי להמנע מעבירות1, ועפ"ז תוגדל הקושיא קצת.
אמנם גם לו יהא שאין זה נכון, ובאמת אנשים גדולים וצדיקים פטורים ממצות יראת העונש, הרי קושייתי העיקרית שיצאתי לשאול בראשונה במקומה עומדת, כי הלא אלו הזקוקים ליראת העונש כדי לסור מרע בפו"מ, בוודאי מצווים ועומדים "לירא ביאת ענשו" ומקיימים בזה מצוה דאורייתא.
ד) בגליון הנ"ל יצא ידידי מנוער הרב נ. ש. שליט"א להשיב על דברי וזה לשונו: "בענין מה שכתב שמצוה זו מחויב בו כל אחד, לא הבנתי כונתו, אם כונתו שיראת העונש היא גדר המצוה שמחויב בו כל אחד, פשוט שאינו כן, וכמ"ש בקנאת סופרים על ספר המצות שם, שגם יראת הרוממות נכללת במצות יראת השם, וכמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ב ה"ב. ומפורש ברמב"ם הל' תשובה שם ה"א בענין יראת העונש 'ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים'.
וגם עצם קושייתו נפלאה ממני, מה הקשר והשייכות בין דרגות של טוב וקדושה והפכם המבוארים בחלק הסוד של התורה לענין גדר קיום המצוה כפשוטו לפי ההלכה?! ענין יראת העונש לפי ההלכה הוא שהאדם ירא מהקב"ה כי מאמין בו וביכלתו שלכן ירא ממנו שיענישו, ודי בזה להחשיבו כירא השם". ע"כ דבריו.
ושותא דמר לא ידענא לפרש, הלא אפילו אם נימא כמ"ש ה'קנאת סופרים' שאפשר (וגם עדיף) לקיים מצוה זו ע"י יראת הרוממות וכיו"ב, הלא כיון שבספר המצוות הגדיר הרמב"ם את המצוה כיראת "ביאת ענשו", פשוט שע"י יראת העונש מקיים ג"כ מצוה רמה ונשאה זו. וא"כ הדרא קושייתי לדוכתא: איך אפ"ל דמה שתורת אמת מעידה עלי' שהיא מצוה [טוב דקדושה] תעיד עלי' ג"כ שאין בה טוב דקדושה כלל2.
ומ"ש שאין להקשות מגדרי המצוה המבוארים בנגלה דתורה על המבואר בפנימיות התורה, תמוה שהרי תורה אחת היא והנגלה והפנימיות צריכים להיות מתאימים זל"ז כמפורש בדוכתי טובא בכתבי ושיחות רבינו זי"ע, ובכ"מ דיבר רבינו משאלות כגון אלו, והמפורסמות אי"צ ראי'.
)
1) ולפענ"ד כך מטין גם דברי הרמב"ם בספר המצוות להרמב"ם בסיום חשבון המצוות עשה שכתב, וז"ל: "ומהם מצות מתחייבות לכל איש בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובאי זה ענין שיהי' . . ונקרא המצות שהן מזה המין המצות ההכרחיות מפני שהן מתחייבות לכל איש שהגיע לכלל שנים מישראל בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין . . וכשתסתכל באלו הרמ"ח מצות עשה תמצא המצות ההכרחיות מהם ששים מצות. ובתנאי שהאיש שאמרנו שחייב באלו הששים מצות ההכרחיות שיהיה ענינו כענין שרוב בני אדם בו. והוא שיהיה עומד בבית במדינה ויאכל המאכלים הידועים למזון האדם רוצה לומר הלחם והבשר ויעשה סחורה עם בני אדם וישא אשה ויוליד בנים. ואלו הששים מצות הם לפי הסדר אשר סדרנו אותם במניננו זה. המצוה הראשונה והשנית והשלישית והרביעית וכו'".
2) ומ"ש הרב הנ"ל שמדברי הרמב"ם בפ"י מהל' תשובה מבואר שיראת העונש הוה שלא לשמה וכו' [ולדידי יצא שדברי הרמב"ם סתרי אהדדי], הנה [נוסף ע"ז שאין קושיא חדא מתורצת בחברתה], אולי י"ל שמדברי הרמב"ם כשלעצמם אין כאן קושיא דגם יראה כזו שהיא בכלל עבודה שלא לשמה הוה בגדר מצוה (אלא שהעובדים נעלים שכל עסקם בתומ"צ היא לשמה מקיימים המצוה ע"י יראה עילאה - וע"ד החילוק בין קיום המצוה בדיעבד, לכתחילה או באופן נעלה יותר, מהדרין וכו'), אבל ע"פ מה שנתבאר בדא"ח שיראת העונש אין בה טוב דקדושה כלל, צ"ב שהרי בדא"ח מבואר ג"כ שמצוה פירושה טוב דקדושה, וכמשנ"ת.
Download PDF