בגליון תתקמב (עמ' 38) נעמד הרב נ.ש. שי' על מ"ש בתניא פ"ה "וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר מצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפי' על מצות התלויות בדבור ואפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור", והאריך מאוד לבאר מה היא החילוק והעדיפות שבמצות ת"ת שבדיבור על שאר מצות שבדבור.

והחילוק מפורש בפכ"ג "אך המחשבה וההרהור בד"ת שבמוח וכח הדבור בד"ת שבפה..מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד כי הרצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה", שממ"ש בטעם היחוד "כי הרצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה" מובן שזה שייך בת"ת לבד. אבל כח הדבור שבשאר מצות הרי הם ככח המעשה שהם מרכבה לבד לרצון העליון ואינם מיוחדים ברצון העליון כמ"ש שם.

גם הקשה על מ"ש בפל"ח (עמ' נא) בהחילוק בין גוף המצוה לנשמת המצוה "כי גוף מצות עצמן ממש הן ב' מדרגות שהן מצות מעשיות ממש ומצות התלויות בדבור ומחשבה כמו תלמוד תורה וק"ש ותפלה וברכת המזון ושאר ברכות" הרי שתלמוד תורה בכלל גוף המצוה, ובהגה"ה שם כותב שתלמוד תורה בכלל נשמת המצוה וכמ"ש שם "שכוונת המצות ותלמוד תורה היא במדרגת אור".

ופשוט שהמילה "שכוונת" שבדברי ההגה"ה קאי גם על "ותלמוד תורה", ור"ל הכוונה שבתלמוד תורה ולא תלמוד תורה עצמה. ולא קאי על מצות תלמוד תורה, אלא על "הכוונה" שבה שהוא הדו"ר כמ"ש שם (ולא קאי על כונת העיון שבתלמוד תורה).