בגליון לפ' צו האריך ידידי הרה"ת ר' א. מ. שי' בפירוש דברי הלקו"ת ד"ת תחת אשר לא עבדת "ולא כמו שסוברים העולם שקודם התפלה יוכל להיות טמטום הלב", אשר בפי' חסידות מבוארת נדחקו לפרש שהעולם סובר שיוכל להיות טמטום הלב לגריעותא ועל כן צ"ל העבודה דכובד ראש בלב שעי"ז מבטלים טמטום הלב כמבואר בתניא פכ"ט.

ומחמת גודל הדוחק פירש לשון טמטום הלב לא לגריעותא כלשון טמטום הלב בכל מקום אלא היא עבודת המרירות, היפך פתיחת הלב שבעבודת השמחה, היינו שהעולם טועים שקודם התפלה הוא זמן מרירות שבלב ועל זה אומר רבינו שאינו כן כי היות שבוקר הוא זמן חסדים על כן אין אז הזמן לעבודה זו.

אלא היות שזה מעורר קצת תמהון להשתמש בלשון טמטום הלב למעליותא על עבודת מרירות, מסתייע מלשון התניא פרק כו שאומר שם שעצבות הוא טמטום הלב אלא שמכל מקום צ"ל לפעמים עצבות כדי לשבר מסך מבדיל שעל ידי עונות. ומסיק ידידי "ומזה ניכר אשר מה שנקט אדה"ז שם בתחילת הענין את הלשון "עצבות וטמטום הלב כאבן" לא קאי רק בעצבות דקליפה אלא גם בעצבות דקדושה הקשורה בעבודת התשובה".

אך לכאורה יש לפקפק מאד בזה, כי לקמן בפרק לא מבואר להדיא שאין דבר כזה של "טמטום הלב כאבן" בסטרא דקדושה, כי אם רק מרירות שיש בה "חיות בלבו", עיין שם. משא"כ עצבות היא מצד הקליפה אלא שאם היא ממילי דשמיא היא מבחינת טוב שבנוגה. והא שנאמר בכל עצב יהי' מותר, ופירש בפרק כו שצ"ל עצב כדי שיבא ממנו שמחה אמיתית, הרי מדייק שם "אחר העצב האמיתי כו' במר נפשו", ופירש בביאור התניא שהועתק בליקוט פירושים (חיטריק) שם שהכוונה למרירות המבוארת בפרק לא (ולא עצבות שמצד הקליפה). ולכאורה כן משמע מפירוש הרבי בפרק לא. עיין שם היטב.

ומ"ש בתניא פרק לא שצ"ל העבודה דעצבות (טוב שבק"נ) מצד הענין דמיני' ובי' אבא כו', הנה לא מיבעי לפירוש הרי"פ הי"ד שנדפס ב"התמים" (והועתק בליקוט פירושים (חיטריק) שם) שמעולם לא הותר ענין של עצבות ממש (שהרחיקוה מאד חכמי האמת) אלא מרירות של נפש הבהמית (עיין שם ביאורו, ומסתייע מלשון אדמו"ר הריי"צ), ואם כן מעולם אסור להיות "טמטום הלב כאבן", אלא אפילו לפי מה דמשמע מביאור הרבי שם שאפ"ל עצבות ממש, הרי אומר שלא הותר אלא לרגע, היינו שאם הוא עצב אמיתי כפי שצ"ל הנה תומ"י מתמרמר במרירות דקדושה, ורק על "אותה הרגע דהעדר החיות מסביר דכך היא המדה", עיין שם.

זאת ועוד - והוא העיקר: כל דברי התניא בפרק לא שהותר הענין דעצבות מצד הענין דמיני' ובי' אבא הוא המשך להמבואר לעיל פרק כט דמה יעשה אדם אם יש לו טמטום וכבדות הלב ולא יוכל לפתוח לבו בעבודת ה', ועל זה מאריך שביטול טמטום הלב הוא על ידי העבודה דשבירת הלב, ועל זה מסיק בפרק לא דהיות שיש לאדם טמטום הלב (מקליפה) הנה ביטול טמטום הלב הוא על ידי עצבות, טוב שבנוגה, מצד הענין דמיני' ובי אבא כו', וכן לבטל העצבות ממילי דעלמא כמ"ש בהמשך הענין דשעת הכושר לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלא"ה ממילי דעלמא.

זאת אומרת, דהא שאמר מיני' ובי' אבא כו' אין הכוונה שביטול קליפה בכלל הוא על ידי ענין שבקליפה, אלא רק אם הקליפה הוי בסוג זה דעצבות (טמטום הלב בעבודה, עצב ממילי דעלמא), משא"כ ביטול מסך מבדיל דעונות המבואר בפרק כו הוא רק על ידי מרירות דקדושה.

ואם כן אין לכל זה שום שייכות להמבואר במאמר דידן בענין סדר קבוע בכל יום שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

לסיכום: ע"פ המבואר בתניא פרק לא לכאורה אין מקום לקס"ד שצ"ל עבודה קבועה של "עצבות" באופן של "טמטום הלב". והרי מאמר זה נאמר בשנת תקנ"ו אחרי שהתניא כבר הי' מופץ בין חסידי, ואם כן לכאורה דוחק לומר שהעולם טעו לומר שקודם התפלה צ"ל העבודה דטמטום הלב - לאחרי שנתבאר בתניא להדיא שעצבות היא מצד הקליפה.

אך לאחרי החיפוש מצאתי שיש מקום גדול לפירושו של ידידי - והוא במאמרי אדה"ז תקס"ב ד"ה ואתה תצוה עמ' קסד (וכן בנוסח השני שנדפס בח"ב ע' שמו) וזל"ק: לפעמים הוא מתפלל בגדלות המוחין..ולפעמים בקטנות המוחין..שמצד גדלות המוחין תהי' השמחה כו' ומצד קטנות המוחין וטמטום הלב תהי' העצבות והמרירות בלב נשבר ונדכה על ריחוקו מה' כו' ענין המדות יום ולילה בניצוץ האלקי הוא השמחה והענווה".

הרי להדיא שנקט הלשון "טמטום הלב" על עבודת השפלות של הניצוץ האלקי (ולא רק על עצבות שמצד הקליפה), ואם כן נכונה השערתו שבמאמרים הישנים נקטו לשון טמטום הלב על עבודת המרירות דקדושה (אף שבתניא מבואר שטמטום הלב הוא עצבות קליפה). ואם כן מה מאד צדק לכאורה פירושו בלקו"ת כאן.

אלא שסוף-סוף הנני מפקפק קצת בזה, כי לכאורה ממה-נפשך, אם רבינו שולל עבודת מרירות הלב בבוקר כי אז הוא זמן חסדים, אם כן אמאי מותר להיות המרירת במוח (כמבואר במאמר שם)?

משא"כ לפי הפירוש בחס"מ שם אתי שפיר, כי גדול כח החסדים המאירים בבוקר רק לבטל טמטום הלב (ועיין ג"כ במאמרי אדה"ז על מאמרי רז"ל ע' מב על כחם של מים וחסדים להסיר טמטום הלב), משא"כ טמטום המוח שהוא קשה יותר מטמטום הלב כמבואר במאמרים אין החסידם המאירים שם בכחם לבטל אותו.

זאת ועוד: באגרת התשובה פי"א בענין אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, "ועכשיו בדור היתום הזה שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה אזי עצה היעוצה להקדים בחי' תשו"ת בתיקון חצות" - הרי להדיא שבעצם קודם התפלה צ"ל המרירות גם בלב אלא שמחמת ירידת הדורות שאין יכולין להפוך לבם מן הקצה יש להקדים עבודה זו לתיקון חצות. ואיך אפ"ל שקודם התפלה אין הזמן למרירות בלב כי הוא זמן הארת החסדים?

משא"כ לפי הפי' בחס"מ הרי אדרבה זה בא בהמשך להמבואר באגה"ת, שבאגה"ת מבואר שקודם התפלה אצ"ל המרירות בלב ויש להקדימה לתיקון חצות, ועל זה מוסיף בלקו"ת שבמוח כן צ"ל עבודה זו, כי זה שקבעו חז"ל עבודה זו קודם התפלה אינו בשביל ביטול טמטום הלב (שאזי הי' מוכרח שעבודה זו תהי' בלב דוקא).

ועצ"ע.