בלקוטי לוי יצחק על תניא ע' לא, קאי על ל' אדה"ז באגה"ת פ"ח: "לשוב עד הוי' ב"ה ממש" - ומבאר: "יל"פ: עד - יסוד; הוי' - ת"ת; ממש דעת".

ובלקו"ש חל"ט ע' 89: "ויש לומר שזהו גם הטעם שספירת הדעת נרמזת בלשון "ממש" (שאאמו"ר לא ביאר טעם הדבר, וכנראה סמך על המעיין שיבין מעצמו)" - ומבאר שהתואר "ממש" שייך ל"הגדר דספירת הדעת (וקו האמצעי) שעל ידה נמשכת פנימיות הכתר שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות תוך סדר ההשתלשלות", עיי"ש.

ולכאורה יש לקשר זה עם מה שכתוב בלקולוי"צ לפנ"ז, בהערות ללקו"א פמ"ו (שם ע' כב), וז"ל:

"והחיבוק והנישוק הללו דלבן בחי' כתר, הם חיבוק ונשיקין ממש, ממש דוקא, דהיינו בחי' עצמות אוא"ס, משא"כ החיבוק והנשיקין דז"א דאצי' למלכות..אין זה ממש, כי חסד ות"ת דז"א הם רק בחי' הארות בלבד". ודו"ק.

בסוף פרק כ"ד בתניא, מסביר כ"ק אדה"ז שלאחר החטא (אם הוא מהחטאים שאין בהם כרת וכו') יכול האדם להתקרב שוב לקדושת נפש האלקית, אשר "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך, רק שהיתה בבחינת גלות ממש תוך נפש הבהמית מסטרא אחרא, המחטיאה את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול למטה מטה תחת טומאת הסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה, ה' ישמרנו". ולתאר חומר גלות זו לנפש האלוקית מסיים כ"ק אדה"ז שהוא "כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה שהקליפות וסטרא אחרא נקראות קיא צואה, כנודע".

על תיבת "כנודע" בסיום הפרק, מציין כ"ק אדמו"ר זי"ע ב"מ"מ הגהות והערות קצרות" וזלה"ק: "עיין זח"ב קנד: משל הזונה בארוכה שפע טל ש"ח פ"א".

בפענוח הערה זו כתבו המו"ל שהמימרא בזהר שאליו מציין כ"ק אדמו"ר הוא לכאורה מ"ש שם "ההוא שלחן קיא צואה, דאיהו מרזא דסטרא", שזהו מקור להנאמר בתניא שנודע שהסט"א נקרא קיא צואה.

ומה שמציין כ"ק אדמו"ר ל"משל הזונה בארוכה שפע טל ש"ח פ"א", כתבו המו"ל בשוה"ג, "אולי הכוונה למ"ש שם (בשפע) - בשייכות לביאור הטעם דבריאת הקליפות וסט"א, שזהו בשביל השכר דבנ"י שיתגברו עליהם כו', כמשל הזונה שבזהר (הובא בתניא ספ"ט) שמבאר שם בארוכה - ש"עשר ספירות טמאים מורים בשמותיהם על קלקל הנהגה ועל טומאה ועל פסולת כו' כמבואר בארוכה בזהר וכו" (ע"ד מ"ש כאן שנקראים "קיא צואה").

והנה, המעיין בשפע טל שם יווכח לדעת שקשה מאד לומר שזהו כוונת רבינו בציינו לשם. כי תוכן הפרק הוא אריכות הביאור בזה שגם בבריאת הסט"א יש כוונה אלוקי, וכמארז"ל "טוב זה יצ"ט, מאד זה יצה"ר".

ובהקדים מתאר פעולת הסט"א לעוור האדם, שכמו שבקדושה ישנם עשר ספירות, כך גם בלעו"ז, ו"עשר ספירות טמאים מורים בשמותיהם על קלקל הנהגה ועל טומאה ועל פסולת".

ולבאר "מה תועלת בעולם במה שברא הקב"ה זאת הטומאה" מביא משל הזהר (המובא בתניא פ"ט ופכ"ט) מזונה ששכרה המלך לפתות את בנו לדבר עבירה, אבל כוונתו האמיתית של המלך היא, שבנו יוכיח את חכמתו וגבורתו ולא יתפתה מהזונה. מאחר שתפקידה לפתות את בן המלך - הרי שעליה לעשות עבודתה באמונה. ומבואר שם, שמובן שכשהבן אינו נכנע לפיתויה ושעי"ז מתעורר האב בחיבה יתירה להבן, שיש להזונה שכר על זאת שהועילה לגרום אהבה זו של המלך לבנו.

ואח"כ מביא סיום המשל הנאמר בזהר, שיתירה מזו, אפי' אם נתפתה הבן, ח"ו, הרי הזונה קיימה באמונה את פקודת המלך. כך גם בהנמשל: ה"סטרא אחרא" עצמה מקיימת תפקידה שמוטלת עליה, לנסות ולפתות את האדם כדי שהאדם יקבל עוד יותר שכר כשלא ישמע בקולה. עכת"ד.

והנה, אם כוונת כ"ק אדמו"ר היה להביא עוד מקור לזה שהסט"א נק' קיא צואה, הרי ביטוי זה נמצא בעוד הרבה מקומות, ולדוגמא בשל"ה (שער האותיות קדושת האכילה) - "קיא צואה היא הקליפה", חוץ מזה שזה מובן מפשטות המשנה באבות (פ"ד מ"ג) " שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום", ולמה היה צריך לציינו ממקור נידח ששם נקרא פסולת ולא קיא צואה?

ואף את"ל שמראה מקום הוא לו, למה מציין כ"ק אדמו"ר ל"משל הזונה בארוכה", ואינו מציין בקיצור ל"שפע טל ש"ח פ"א". ובפרט, שתיאורו של עשר כחות הסט"א כפסולת מוזכר שם בדרך אגב, ואינו מוזכר שם בקשר למשל הזהר כלל, אלא בתיאורו כחות הסט"א, לפני ששואל "מה תועלת בעולם במה שברא הקב"ה זאת הטומאה" שעליו מתרץ ממשל הזונה בארוכה.

ולולי דמסתפינא הי' נ"ל דכוונת רבינו אינו לציין מקור לה"כנודע", אלא מקור והרחבת הביאור לתוכן פרק כ"ד בכללו. והיינו דבכללות הפרק מבואר שבשעת החטא - שעניינה היפך הרצון ובמילא כפירה באחדותו ית' - מלובשים המחדו"מ בקליפה וסט"א, "ולא עוד אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאד כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי ויודעת את ריבונה ואינה מורדת בו לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ב"ה ח"ו וכמאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי' ה' וגו'..וא"כ האדם העובר על רצונו ית' הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהס"א וקליפה הנקראת ע"ז ואלהים אחרים והוא בתכלי' הפירוד מיחודו ואחדותו של הקב"ה יותר ממנה וכאלו כופר באחדותו יותר ממנה ח"ו." ובהמשך הפרק מבואר שכל אחד יכול למשול ברוח תאוותו שבלבו לולי רוח שטות "המכסה ומסתיר ומעלי' את האהבה מסותרת שבנפשה האלהית..וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחואה לע"ז הוא ג"כ רוח שטות..אבל באמת לאמיתו אפי' עבירה קלה הרי העוברה עובר על רצון העליון ב"ה והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו ית' יותר מס"א וקליפה הנקרא' אלהים אחרי' וע"ז ממש ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעה"ז..."

ונראה, שלמקור לתוכן זו מציין כ"ק אדמו"ר להמשל הזונה בארוכה בשפע טל, שם מבואר בפרטיות תוכן זו ממש, שאפי' כשהאדם נכשל ח"ו הרי הסט"א קיימה באמונה את פקודת המלך, ונמצא שהאדם העובר הרי הוא גרוע ופחותה ממנה, ע"ד המבואר כאן בתניא.

והגם שמשל זו הביאו אדה"ז בתניא עצמו, אבל שם בפ"ט ופכ"ט בתניא לא הובאה המשל להדגיש מעלת הסט"א על האדם העובר, אלא לבאר סיבת בריאת הנה"ב, שהיא "לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה כמשל הזונה שבזה"ק" (פ"ט), ובתור טעם לזה ש"היא בטלה לגמרי מפני הקדושה כביטול החשך מפני האור הגשמי..." אשר לכן "יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה כי הם דברי רוח הס"א לבדה המגביה עצמה על נפשו אבל ישראל עצמן הם מאמינים כו' וגם הס"א עצמה אין לה ספיקות כלל באמונה רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך כמ"ש בזה"ק" (פכ"ט). משא"כ בשפע טל שם, מובא ומבואר פרט זו בהמשל, שהסט"א קיימה פקודתו ואינו עוברת על רצונו ית', באריכות ובהסברה.

אלא שעדיין צ"ב, כי לכאורה כאן בסוף הפרק כבר דן אדה"ז בענין אחר, היינו בזה שלאחר מעשה החטא, אם היא מהעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמים, "הרי גם נפשו החיוני' הבהמית המלובש' בגופו וכן גופו חוזרים ועולים מהס"א וקליפה זו ומתקרבים לקדושת נפש האלהית המלובשת בהם המאמינה בה' אחד וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית' רק שהיתה בבחי' גלות ממש תוך נפש הבהמית..והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה...", ולמה ציין כ"ק אדמו"ר כאן למשל הזונה, ולא באמצע הפרק כשמדובר על תוכן זו בהדיא.

אבל כד דייקת נראה שלא בא סיום הפרק לדבר בענין אחר, היינו הצד הקל בעבירות שאין בהם כרת - שלאחר מעשה החטא יכול לחזור בתשובה, דא"כ צ"ע למה חזר לדבר אח"כ בגודל הירידה שע"י החטא שהוא כמשל האוחז בראשו של מלך כו'. אלא שזה בא בהמשך אחד להמבואר בתחילת הפרק, אודות חומר הירידה שנגרם ע"י החטא, יותר מפירוד הסט"א עצמה. וזה שאח"כ יכול לעשות תשובה - שזה בגלל שגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית', מדגשת עוד יותר גודל ירידה זו, כי מודגשת בזה, שבקצה השני, הרי הנשמה היא בתכלית הקדושה, ולכן הרי זה כאוחז ראשו של מלך כו'.

וע"פ דברינו לעיל, בסיום כל הנ"ל אודות גודל הירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מציין כ"ק אדמו"ר למ"ש בשפע טל להסביר מה שנאמר כאן בתניא שהחוטא הוא למטה מהסט"א עצמה.

אבל פשוט, שהמו"ל נדחקו לפירושם כי הקושי בביאור זו בהערת כ"ק אדמו"ר הוא מה שהוא מצויין על תיבת "כנודע" בהמשך אחד למה שציין למ"מ בזהר לזה שהסט"א נקרא קיא צואה.

בגליון יד (אלף-יז, עמ' 22) הביא הרב .מ.מ. שי' הנתבאר במכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, אודות הצורך בהארת אורות דתוהו. דלכאו', כיון שישתברו הכלים מהו הצורך בהארת האורות בהם, ומבואר ע"ז, אשר זהו פעולה בהאורות שיהיו עכ"פ בגדר שייכות אל הכלים, ועי"ז יוכלו אח"כ להתלבש אח"כ בכלים אחרים (דתיקון).

ומביא בהמכתב המשל לזה מחכם גדול שאמר דבר חכמה, ומעוצם גודל חכמתו הצליח גם האיש פשוט לשמוע הדבר שכל שלמעלה מהשגתו, וכמעט שהבינו, היינו שבשעת הדברים נראה לו שהבין, ומיד אח"כ, לפי שדבר שכל זה נעלה הוא לערך כלי השגתו, נתבלבל. ומ"מ נשאר במוחו מעט מהארת השכל הזה, ואף שהוא מעט מזעיר, הנה אח"ז שיבוא חכם שני לבאר לו הדבר שכל, כבר יבין, וישוב להשגתו.

והצריך הנ"ל עיון בזה, דהמבואר בד"ה השמים החדשים תרע"ח, וכ"ה בתחילת המכתב, הוא שענין הארת אורות דתהו הוא פעולה בהאורות (שיהי' להם שייכות להאיר אח"כ בכלים), ובהמשל הוא בהכלים - מה שתהי' לו להשומע תועלת בשמיעת דבר שכל מחכם אחר (ומגדיר שזהו אור אחר).

ולכאו' יש ליישב זה, דאין הכונה בהמשל להמבואר בכ"מ שע"י ההתלמדות מהרב מזדככים כלי שכל התלמיד, כ"א שגם בהמשל הוא שינוי ופעולה באור השכל. דבהמכתב אינו מזכיר שנשתנו עי"ז כלי ההשגה דהתלמיד, ואדרבה, הסיבה שנתבלבל הוא כי הענין הואלמעלהמכלי השגתו (כבמכתב שם), ורק מחמת גודל חכמת החכם הגדול צלח בידו שיאיר אור השכל הזה גם בשכל האיש השומע (והראי' - שאח"כ מיד נתבלבל). וא"כ נראה, שהנקודה דהמשל הוא שעצם העובדה שאור השכל (דדבר שכל זה) האיר בשכלו דהתלמיד, ונשאר ממנו מעט, זה פעל שינוי בהאורשכל, שיהי' שייך לענין ההתיישבות.

ויעויין בד"ה זאת חוקת תרס"ו וכ"ה בד"ה שופטים ושוטרים תער"ב (ע' רלו בהוצאה החדשה) אשר נתייחדה השפעת שכל, דאף שהוא ענין הארה, הרי נשפע בזה גוף ההשכלה. ומכאן - שאין להקשות (בהמשל שבמכתב) מהשייכות שנשאר זה בזכרונו דהתלמיד לזה שהפעולה היא בהאור, כיון שנתייחד האור דשכל שגדרו הוא שיכול האור להתפס, וע"כ, מעט מזעיר ממנו נקלט בשכל השומע. ומובן שהשינוי הוא בהאור דהדבר שכל, ואין העובדה שמעט מזעיר מהאור נשאר בכלי השגת התלמיד סתירה לזה כלל.

ובמילים אחרות: ענין המשל אינו להמשיל האורות וכלים דתהו עם אור השכל וכלי התלמיד בכל הפרטים, כ"א, שבפרט א' - מה שהאורנשתנה, שווים הם.

ולכאו' לכך כ' בתחילת המשל שזהו באופן אחר קצת. וק"ל.

ועפ"ז נראה שטעה במה שכ' שביאור החכם האחר הוא גדר אור אחר, כיון שהחכם הב' מבאר לו אותו דבר השכל, ומדוע יקרה אור אחר.

ולא באתי בזה אלא להתאים המשל והנמשל, אך עצ"ע ובירור בהבנת הענין (ועוד צ"ע ענין ב' הפרטים שבהמשל - מה שכמעט והבין בשעת דיבור החכם, ומה שאח"כ נשאר אצלו מעט מזעיר - ביחס להנמשל, מה שהאור נשתנה).