בס' המאמרים תרח"ץ עמ' ז, איתא: "ונמנו וגמרו, דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה". והעיר המהדיר (הערה 48) "קידושין מ, ב (ושם: נענו כולם ואמרו תלמוד גדול. אבל כן הוא כבפנים בכ"מ – ראה לקו"ת במדבר טו,ד. מאמרי אדה"ז תקס"ז עמ' דש. אוה"ת ואתחנן ע' רלח. סה"מ תרנ"ד ריש עמ' שכז. ועוד)".

ואכן מצינו גם בכמה ספרי גדולי ישראל בדורות קודמים, שהעתיקו מהגמרא כלשון זה (היינו שכך היתה גירסתם בגמרא), ומהם (ע"פ 'פרוייקט השו"ת' גירסא 19):

א) צרור המור פ' יתרו ד"ה אחר כך.

ב) אלשיך שמות פרק כח ד"ה ועשית את, ודברים פ"ו ד"ה וזאת המצוה.

ג) ספורנו, כוונות התורה ד"ה אמנם המכוון.

ד) של"ה: תולדות אדם פתיחה אות א. עשרה מאמרות מאמר ששי אות קפח. מסכת שבועות פרק נר מצוה אות עח.

ה) אלי' רבה סי' תמד ס"ק י[1].

בלקוטי תורה פ' עקב (יז, ג): "והענין, כתיב לך ה' הגדולה, הוא מדת חסדו שבאה מגדולתו, ונהפך הוא למטה, כדאשכחן באברהם אבינו ע"ה ואנכי עפר ואפר, דהנה עיקר החסד להשפיע מחייו ולא ממותרות שלו, שזו מדת ישמעאל, רק כמו שמצינו [רש"י לך יג, ג] שבחזרתו פרע הקפותיו, שלא לומר שחייך קודמין, מפני שמשים עצמו כשיריים".

ופירוש הדברים מבואר בד"ה אשר ברא תרפ"ט (סה"מ תרפ"ט ע' 91):

"והנה אאע"ה . . הי' נדיב בממונו בפיזור גדול במאד שהי' לוה ועושה הוצאות גדולות ובהכנסת אורחים וכמ"ש וילך למסעיו כו' ופרש"י [שם] בחזרתו פרע הקפותיו, שהי' לוה בשביל לעשות צדקה וחסד, דהנה ארז"ל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כו' מלבד הוצאות שבת ויו"ט והוצאות תלמוד תורה, דדברים אלו אין להם קבע דאם הוסיף מוסיפין לו, וכמאמר לוו עלי ואני פורע, וזהו הנדיבות דאברהם אבינו ע"ה שהי' לוה בשביל לעשות צדקה".

ולפי זה מבוארת הכוונה בלקו"ת, שכיון שלוה בשביל הצדקה היינו שנתן לא רק מהמותרות שהיו לו אלא גם מחייו ממש, שלא היה לו רכוש ולוה כדי לתת צדקה.

והעירני ח"א, דלכאורה לא מצינו בקרא מפורש ענין הכנסת אורחים דאברהם לפני ירידתו למצרים. וא"כ, מניין לן לומר שהא דלווה היה ע"מ להכניס אורחים, דפשטיה דקרא הוא דלוה עבור עצמו.

והביאור בפשטות, שכיון שאברהם היה נדיב, פשוט שכן היה מתחילת עבודתו. וק"ל.

שמעתי להקשות מהגה"ח הרב ר"מ וועכטר שליט"א בדברי אדה"ז באגה"ת (פ"ג) שדן אודות "מי שריבוי הצומות מזיק לו . . כמו בדורותינו אלה אסור לו להרבות בתעניות . . ומכ"ש מי שהוא בעל תורה שחוטא ונענש בכפליים כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה כראוי, אלא מאי תקנתיה כדכתיב וחטאך בצדקה פרוק",

מדוע רבנו הזקן אינו מביא עוד עצה לזה את מה שכתב לקמן בפי"א:

"ומ"ש וחטאתי נגדי תמיד אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה ח"ו דהא כתיב בתרי' תשמיעני ששון ושמחה וכו' ורוח נדיבה תסמכני וכו' . . אלא נגדי דייקא . . מרחוק. והמכוון רק לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם כשיהיה לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'. ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות בין מן השמים בין ע"י הבריות בדיבור או במעשה . . וכמארז"ל הנעלבים ואינן עולבין שומעי' חרפתם ואין משיבים עושים מאהבה ושמחי' ביסורים וכו', ו" - א"כ מדוע אינו מזכיר כאן גם העצה היעוצה של להיות 'נעלבים ואינן עולבין שומעי' חרפתם ואין משיבים, עושים מאהבה ושמחי' ביסורים וכו' ש""?

ונראה לתרץ דיש חילוק בין להרבות בצדקה ל'נעלבים ואינן עולבין, שומעי' חרפתם ואין משיבים', דצדקה היא בעצם אחד הדרכים של עשיית התשובה, והיא תחליף לתעניות שמחמת חלישות הדור לא מצו לצעורי נפשם כולי האי, משא"כ הך ד'נעלבים ואינן עולבין, שומעי' חרפתם ואין משיבים', אין זה מאחד הדרכים של עשיית התשובה, אלא שהוא מחיקת עוונות בדרך סגולית בלבד, והיינו דמי ש'מעביר על מדותיו שמעבירים לו על כל פשעיו', היינו באופן שממילא גם מוחלין לו על כל עונותיו.

וע"ד מ"ש בלקוטי תורה תזריע (כ, ג ואילך) "שמילה דוחה שבת, שכל מלאכת שבת שעשה חבורה ופורע ומוצץ אינן נחשבות למלאכה כלל לגבי בחינת א"ק וכו'" ע"ש.

לפיכך זה לא שייך לאגרת התשובה שתוכנה הוא מצות עשיית התשובה, וגבי 'נעלבים ואינן עולבין שומעי' חרפתם ואין משיבים' אין זה ענין של עשיית התשובה, אלא שבדרך ממילא 'מעבירים לו על כל פשעיו', משא"כ להרבות בצדקה הוה שפיר בגדר עשיית התשובה, ולכן יש שיעורים על כל חטא בכמה לפדות כל תענית, וכמ"ש אדה"ז: "ואף שיעלה לסך מסויים אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש, דלא מקרי בזבוז בכה"ג מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים, ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו", משא"כ 'מעביר על מדותיו שמעבירים לו על כל פשעיו' אינו בגדר 'לפדות נפשו מתעניות וסיגופים', אלא שהוא בדרך ממילא סגולה למחיקת עונות, ותו לא.

ועפי"ז יומתק לשון רבנו הזקן באגרת התשובה גבי פדיית התעניות שע"י הצדקה שכתב "אלא מאי תקנתיה" (ולא 'העצה היעוצה'), משא"כ גבי 'נעלבים ואינן עולבין שומעי' חרפתם ואין משיבים' לא נאמר 'לזאת תקנתיה' - כי צדקה הוא בעצם תיקון וחילוף התעניות שהיא בגדר עשיית התשובה, משא"כ 'נעלבים ואינן עולבין שומעי' חרפתם ואין משיבים' אינו בגדר עשיית התשובה - 'תקנתיה', אלא שהוא רק בדרך סגולה שממילא 'מעבירים לו על כל פשעיו'.

ועפי"ז יבואר עוד, דגבי צדקה נאמר "וחטאתך בצדקה פרוק", ולא נאמר 'כל הנותן צדקה מעבירים לו על כל פשעיו', וזה משום שהצדקה הוא בגדר עשיית התשובה, ולא שבדרך ממילא על ידי הצדקה 'מעבירים לו על כל פשעיו' בדרך סגולה, משא"כ גבי 'נעלבים ואינן עולבין שומעי' חרפתם ואין משיבים' נאמר 'ו', ולא נאמר 'וחטאתך ע"י מעביר על מדותיו וכו' פרוק', כי שם אין זה בגדר עשיית התשובה אלא שהוא בדרך ממילא ענין סגולתי בלבד, ולכן אין מקום לזה באגרת התשובה, ששם נאמרו רק דברים שהוא בגדר עשיית התשובה שזהו בעצם גדרו של 'אגרת התשובה', וא"ש ולק"מ.

בגליון חי [א'כא] כתב הריד"ק שי' לחזק פירושו שהכוונה במ"ש בתניא (פל"ט) "לכן הוא מדור לצדיקים הגדולים שעבודתם היא למעלה מעלה אפי' מבחי' דחילו ורחימו כו'", היינו שזוהי עבודתם בהיותם למעלה, ומביא כמה ראיות שישנה עבודה למעלה.

אבל אעפ"כ איך אפשר לפרש כן בתניא שם, שהרי ממשיך אדה"ז אח"כ: "אלא עבודתם היתה בבחי' מרכבה ממש", שזהו גם לפי פירושו קאי על עבודתם למטה! והאמור לעיל נמשך לזה, וילמד סתום מן המפורש.