תלמיד בישיבה
בדרמ"צ מצות אחדות ה' (ס, א) כותב הצ"צ וז"ל "ובאמת זה נכלל במצוה האמנת אלוקות לפי מה שביארנו וכמ"ש ברא"מ שגם הרמב"ם כוונתו כן".
ובמ"מ וציונים (מהדו"ח) ציינו למזרחי על הפסוק "והיו הדברים האלה".
והנה אף שבאמת שבמזרחי שם הביא דברי רמב"ם הללו, מ"מ לא משמע מדבריו כלל מה שכתב הצ"צ.
ובפשטות, כוונת הצ"צ הוא לספר ראש אמנה להר"י אברבנאל, והביא הצ"צ דבריו בריש מצות האמנת אלוקות (מד, ב).
תות"ל המרכזית - 770
א. בד"ה ביום השמיני תשמ"א[1] מבאר כ"ק אדמו"ר ג' מעלות בתשובה: א) "שהצמאון לאלקות דבעלי תשובה הוא צמאון גדול יותר מהצמאון דצדיקים. דמכיון שמקודם היו רחוקים, לכן הצמאון שלהם הוא גדול יותר". ב) "דמכיון שמקודם היו רחוקים, הרי התענוג והנח"ר למעלה שנעשה ע"י התשובה הוא גדול יותר מהתענוג ונח"ר דעשיית המצוות . . וכידוע המשל על זה מבן מלך שנתרחק מאביו המלך ועד שהי' בשבי' וכו', דכשיוצא מהשבי' ובא לאביו המלך, התענוג והשמחה שלהם (של בן המלך[2] ושל המלך) הוא גדול הרבה יותר מהתענוג והשמחה שהי' קודם (לפני שנתרחק). דעיקר התענוג והשמחה הוא מקירוב שבא לאחרי הריחוק". ג) "דעבודת התשובה היא בדרך דילוג שלא בסדר והדרגה, שמשתנה ונעשה מציאות חדשה . . וגם מזה נעשה תענוג גדול למעלה, דעיקר התענוג הוא מדבר חדש דוקא, ולהעיר ממשל הידוע דצפור המדברת".
וממשיך בס"ה: "והנה ג' הענינים הנ"ל הם גם בהתשובה דהשבת הניצוצות (שבדברים הגשמיים) למקורם, שגם בתשובה זו יש דוגמת ג' ענינים הנ"ל. א', הצמאון והתשוקה דהניצוצות (מצד שרשם) לעלות מירידתן ולחזור לשרשם . . ב', גודל השמחה שנעשה מהעלאת הניצוצות וחזרתם למקורם לאחרי שנתרחקו. וג', מכיון שהניצוצות שנפלו בקליפות, גם בקליפת נוגה, נכבה אורם, הרי מצד מצבם אין שייך שיתבררו ויתעלו לשרשן, וכשמתבררים ועולים לשרשם (ע"י עבודת האדם), הוא חידוש[3]".
וממשיך בסעי' זה: "ויש לומר, דהחידוש שבתשובה דהשבת הניצוצות הוא חידוש גדול יותר מהחידוש שבתשובה כפשוטה. דתשובה כפשוטה, אף שלפני התשובה הי' במצב כזה שלא עשה רצון הקב"ה כנ"ל, הרי זהו רק כמו שהוא בחיצוניות, אבל רצונו האמיתי (גם אז) הי' למלאות רצון קונו (כפס"ד הידוע[4]), אלא שרצון זה הי' בתכלית ההעלם, ועד שהגילוי שלו הוא כמו חידוש. משא"כ התשובה דהחזרת הניצוצות למקורם, מכיון שהניצוצות שנפלו בהקליפות (גם בק"נ) נחשך אורם, ועד שאינם בבחי' אור כלל, הרי הבירור וההעלאה שלהם הוא כמו חידוש ממש".
וממשיך בס"ו: "אמנם, ענין זה (העילוי בהתשובה דהחזרת הניצוצות) הוא במעלת החידוש שבתשובה. משא"כ המעלה דצמאון שע"י הריחוק היא בעיקר בהתשובה דנשמה . . דמכיון שההתקשרות דנשמות עם אלוקות היא התקשרות עצמית, כמו התקשרות בן עם האב . . הרי כשהנשמה מרגישה שהיא מרוחקת מאלקות . . זה נוגע לעצמותה, ובמילא, גם הצמאון שע"י הרגש הריחוק נוגע לעצמותה. ועד"ז הוא גם בהתענוג מהקירוב שבא לאחרי הריחוק, דמכיון שהנשמות הם בנים, דהבן הוא מעצמיות האב, הרי תענוג האב מזה שנתקרב בנו(לאחרי שנתרחק), ועאכו"כ בנו יחידו, הוא תענוג עצמי. משא"כ התענוג מקירוב הניצוצות לאחרי שנתרחקו הוא דוגמת שני אוהבים שלא ראו זה את זה משך זמן רב ולאחרי שמתקרבים ורואים זה את זה, הם מתענגים ושמחים במאד, שתענוג זה (עם היותו תענוג גדול) הוא כמו שאר התענוגים שהם מדבר שחוץ ממנו".
ועפ"ז מבאר כ"ק אדמו"ר בס"ז (מה שהחל בס"ב, עיי"ש) שני הפירושים במאמרז"ל[5] "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים וכו'", שלפירוש א' תשובה נעלית יותר ממע"ט "כי זה שהתשובה היא נעלית יותר ממעשים טובים הוא זה שהתענוג דתשובה (דהנשמה) הוא תענוג עצמי כנ"ל", ולפירוש הב' מע"ט (היינו, התשובה דהחזרת הניצוצות – ראה לעיל ס"ב) נעלים יותר מתשובה, כי "אעפ"כ יש מעלה במעשים טובים לגבי תשובה מצד החידוש שבזה (כנ"ל), וגם מפני שעי"ז דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים"[6].
ולכאורה צ"ע, מדוע משמיט כ"ק אדמו"ר את מעלת הצמאון (המעלה הב' דלעיל ס"ג), שנתבאר לעיל (ס"ו) ש"המעלה דצמאון שע"י הריחוק היא בעיקר בהתשובה דנשמה", שגם מצד מעלה זו יש לבאר הפירוש הא' במאמרז"ל "יפה שעה אחת וכו'" – שתשובה נעלית יותר ממע"ט[7].
ב. ויש לומר, דמשמע לי' שמאמר רז"ל הנ"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט וכו'" משמעותו שישנו תענוג גדול יותר בתשובה ובמע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב (ולפירוש הא' – התענוג הנעלה יותר הוא מתשובה, ולפירוש הב' – התענוג הנעלה יותר הוא ממע"ט)[8].
וכיון שעניין התענוג שייך דווקא במעלה הב' והג' דלעיל ס"ג (במעלה הב' – כמובן בפשטות, שהרי זוהי כל תוכן המעלה, וכ"ה גם במעלה הג', וכנ"ל סוס"ג אשר "גם מזה נעשה תענוג גדול למעלה, דעיקר התענוג הוא מדבר חדש דוקא, ולהעיר ממשל הידוע דצפור המדברת"), משא"כ במעלת הצמאון, לכן, כאשר מבאר בס"ז מאמרז"ל זה (לב' הפירושים) – אינו כולל את מעלת הצמאון כהסבר על כך שלפירוש הא' ישנו תענוג גדול יותר בתשובה מאשר במע"ט, למרות שגם בעניין הצמאון ישנה מעלה בתשובת הנשמה על הצמאון של הניצוצות לשוב למקורם.
ג. ועד דאתינן להכא, יש להעיר על עניין נוסף במאמר זה. דהנה, בס"א מביא אשר "בדברי הימים[9] כתיב וביום עשרים ושלשה לחודש השביעי שלח את העם גו'". היינו, שבניגוד למ"ש במלכים[10] אשר "ביום השמיני (שהוא יום כ"ב לחודש השביעי) שלח את העם ויברכו את המלך וגו'", מפורש בדברי הימים שביום כ"ג לחודש השביעי שלח המלך את העם. וממשיך בהמאמר: "ומבאר אדמו"ר הצ"צ בהגהותיו ללקו"ת ד"ה זה, שזה רמז ליו"ט שני של גליות (דיו"ט שני דשמע"צ הוא בכ"ג בתשרי)". ומקשה: "וצריך להבין, הרי בשמע"צ יש כמה ענינים, ומדוע הרמז דיו"ט שני דשמע"צ הוא בהענין דשלח את העם דוקא".
ומבאר בס"י (בהמשך להמבואר בהמאמר בארוכה), דכיון ש"ענין יו"ט שני הוא שגם יום שמצד עצמו הוא חול, עושים אותו ישראל ליו"ט (קדושה) . . לכן מרמז הכתוב הענין דיו"ט שני בשמע"צ דוקא, ובשמע"צ גופא בהענין דשלח את העם, כי ענין שלח את העם גו' הוא (כנ"ל בארוכה) הנתינת כח משמע"צ על כל השנה לעשות את עניני העולם (שמצד עצמם הם חול) לדירה לו ית'".
והנה, בפרש"י עה"פ (בדברי הימים שם) מיישב 'סתירה' זו (להנאמר במלכים) בכמה אופנים: א) "ביום ח' נתן להם רשות לילך לאחר החג ולמחר כשיצא החג אז הלכו כלם יחד". ב) "ביום ח' נתן להם רשות ושלח אותם היושבים בתוך תחום שבת וכל מי שירצה ליסע ולילך באותו היום באותו התחום, ולמחר שלח כל העם כלו" [ולאח"ז מביא פירוש נוסף מהבראשית רבה, עיי"ש].
ויש לקשר פירושים אלו עם המבואר לעיל בהמאמר (ס"י) שמעלת יו"ט שני של גלויות הוא שהוא תחתון ביותר, שלכן ביום זה הלכו (א) בפועל ולא רק קבלו רשות, (ב) הלכו גם הדרים במקום מרוחק (מחוץ לתחום שבת)[11].
[1]) ס"ג - סה"מ מלוקט ח"ב עמ' קלה.
[2]) להעיר, שבנוגע לנמשל כותב רק ש"התענוג והנח"ר למעלה שנעשה ע"י התשובה הוא גדול יותר מהתענוג וכו'" (וכן לקמן ס"ו "הרי תענוג האב מזה שנתקרב בנו וכו'"), משא"כ במשל (מבן המלך שנתרחק) מוסיף "התענוג והשמחה שלהם (של בן המלך ושל המלך)". ויל"ע בטעם השינוי.
[3]) ובהערה 51 מעיר כ"ק אדמו"ר: "וע"ד המבואר בכ"מ (וראה גם לקמן ס"ז) דעשיית העולם לדירה לו ית' הוא חידוש וכו'" (וכ"ה גם במהדורה החדשה). ולכאורה צ"ל: "וראה גם לקמן ס"ו". עיי"ש.
[4]) רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
[5]) אבות פ"ד מי"ז.
[6]) והקדמת תשובה (דהנשמה) למע"ט (תשובה דהניצוצות) לפ"ז היא משום שהכח לעשות דירה בתחתונים (ע"י בירור הניצוצות, אף שנחשך אורם לגמרי, וכנ"ל) הוא דווקא בנש"י, המושרשים בעצמותו ית', עיי"ש.
[7]) ולהעיר, שבנוגע למעלת החידוש נתבאר (בס"ה) להדיא מדוע התשובה דנשמה אינה חידוש כ"כ, וכן בנוגע למעלת התענוג נתבאר (בס"ו) להדיא מדוע החזרת הניצוצות אינו תענוג עצמי, משא"כ בנוגע למעלת הצמאון לא נתבאר (בס"ו) להדיא מדוע בהחזרת הניצוצות אין צמאון כ"כ (כ"א רק שהצמאון דהנשמה, הוא צמאון שנוגע לה בעצם. וממילא מובן שהצמאון דהחזרת הניצוצות אינו נוגע להם בעצם כו').
[8]) וכן מובן בפשטות מהמבואר בד"ה ביוהשמע"צ שבלקו"ת ומהגהות לד"ה זה שבאוה"ת, איך ש"חיי עולם הבא" ענינם הוא מה שהנשמות "נהניןמזיו השכינה", שהו"ע התענוג, אלא שתענוג זה הוא תענוג מצומצם "שהעונג ניתן להנות בו בני אדם נשמות הנבראים", ולכן יפה שעה אחת כו' כיון ש"על ידי מעשים טובים שהם המצות נמשך עונג העליון שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו שאינו לפי ערך השגת הנבראים וכו'", עיי"ש.
[9]) ב' ז, י.
[10]) א' ח, סו.
[11]) ולהעיר מהמבואר בד"ה פדה בשלום תשכ"ו סוס"ז והערה 47 (סה"מ מלוקט ח"ו עמ' נ), עיי"ש.
תלמיד בישיבה
בגליון א'כג העיר הרב נ.ש. עמש"כ בפירוש חסידות מבוארת לתניא וז"ל שם "בחסידות מבוארת, פי"א הערה 23 (ופי"ב הערה 10), מבאר, שהחילוק בין הרשע וטוב לו השב בתשובה הראוי' כו' להבינוני שעבר עבירה מימיו, הוא, שהבינוני שב בתשובה עמוקה יותר ע"ד ענין התשובה מאהבה שנעקר העון מתחילתו (יומא פו, סע"א).
דבריו אלו אינם מדוייקים. דהנה כותב הרבי בא' מאגרותיו . . הרי שהרבי שולל בפירוש סברת השואל . . ומפרש באו"א, שנשתנה מצבו להיות במדרגת הבינוני – ע"י עבודתו ופעולותיו, דהיינו, ע"י התמדת העבודה והקביעות בנפשו פעל ישועות בנפשו עד שאין בו רושם מהחטאים של העבר, אף אם שב מיראה לבד", עכ"ל.
ולענ"ד לא הבין דבריהם ואעתיק לשונם שם "כי בוודאי שאדם יכול לעשות תשובה גדולה ועמוקה כזו שעל ידה יוצא ממדריגת רשע ומתעלה למדריגת בינוני שאינו שייך לשום חטא (וע"ד תשובה מאהבה שנעקר העון מתחילתו . . וכאן מדבר רבינו במי שעושה רק תשובה הראוי' היינו תשובה רגילה המספיקה רק למחילת העון והעונש בלבד, אבל עדיין אין ענין החטא מופרך אצלו, ולפיכך גם לאחר התשובה נשאר במדריגת רשע" עכ"ל וע"ש בעמ' קי"ז שביארו בארוכה דרגת הבינוני ע"פ ביאור הרבי הידוע.
ולכאורה ברור כוונתם שאין המדובר במי שלא עבר עבירה או שעשה תשובה על עונותיו, כי גם לאח"ז יכול להשאר בדרגת רשע אלא הכוונה על דרגא נפשית, דהיינו שמופרכת אצלו עשיית עבירה, ומכיון שהמדובר בדרגא נפשית הרי זה יכול להיות גם במי שעשה עבירות בחייו, וממילא מה שנכתב הרב הנ"ל לדייק מלשונם "וע"ד תשובה מאהבה שנעקר העון מתחילתו" לכאורה אין דיוק זה בלשונם נכון, כי ברור שלא הובא זה רק לדוגמא שישנם דרגות בתשובה ולא על פעולת התשובה וכלשון אדה"ז בפ"ז "שהיא תשובה מאהבה מעומקא דליבא", וממילא לא קשה מידי ממכתב הרבי שהביא, שהרי השואל רצה לפרש שע"י פעולת התשובה נעשה בינוני וכמי שלא עבר עבירה, וזה שלל הרבי ופי' שהמדובר בשינוי נפשי, וכן פי' גם בחס"מ.
ומה שכתב שא"א להגיע לזה ע"י תשובה עמוקה יותר כ"א ע"י התמדת הפעולות, הנה ראשית כל, מעולם לא קבע אדה"ז דרך מיוחדת להגיע לדרגת הבינוני, אם זהו ע"י תשובה עמוקה יותר או ע"י התמדת הפעולות, והרי היכולת נתונה לכל אדם, זאת ועוד שקביעתו קשה קצת בלשון התניא פי"ד "שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה" דמשמע שאינו תלוי' בריבוי פעולות וכיו"ב כ"א בקבלה בנפש.
אגב, באגרת הנ"ל מביא הרבי ב' הוכחות דלא כהבנת השואל שבינוני הוא מי שעשה תשובה דממילא הוי כמי שלא עבר מימיו והוכחה השני' הוא "כן מבואר שם פ"א ואם אח"כ עשה תשובה נקרא צדיק גמור" ופי' הרב הנ"ל שמשמע שנהי' צדיק גמור אפי' שלא ע"י תשובה מאהבה" עכ"ל שם, ולא הבנתי איפה הזכיר אדה"ז תשובה מאהבה בפ"א ואיני רואה מהיכן שלל הרבי דרגת התשובה מאהבה והרי פי' הפשוט בההוכחה היא שע"י תשובה נעשה צדיק וא"כ אינו בינוני כ"א צדיק, ואדרבא לפי פירושו לכאורה יוקשה דהרי המדובר בפ"א הוא בשם המושאל לצדיקים ובינונים וא"כ מה הראי' משם לאמיתית שם התואר וכו' וד"ל.
Download PDF