סדר הפרקים הראשונים בתניא הוא, שתחילה מבאר הנה"א (פ"ב) כוחותיה (פ"ג) ולבושיה (פ"ד- פ"ה) ולאח"ז נה"ב כוחותיה ולבושיה (פ"ו (ז'-ח')).

ויל"ע קצת שבסוף פ"א כותב שלכל ישראל יש ב' נפשות נפש אחת מצד הקליפה (ובפ"ב) ונפש השנית שהיא חלק אלוקה, ובסוף פ"א מבאר כמה פרטים בנפש הבהמית (יסודותיה ומידותיה) וא"כ מדוע מפסיק בפרק ג-ד וה' עד שחוזר לדבר בנפש הבהמית בפ"ו? (וגם שם מציין למה שהתחיל בפ"א).

ואם רוצה לבאר תחילה נפש האלקית הרי לכאו' מתאים יותר להתחיל (כבר בסוף פרק א') במהות נפש האלקית ורק לאחר שיסיים פרק ה' יתחיל וזה לעומת זה וכו' נפש מצד הקליפה והיא המתלבשת וכו' כלולה מעשר כתרין וכו'.

ואבקש מהקוראים לעיין בזה.

* * *

בפ"ז בתניא מבואר שהאוכל (היה משתמש בעוה"ז מדברים הנשפעים מקליפת נוגה) לש"ש, מבררן לקדושה, והאוכל למלאות תאוות נפשו וגופו הבהמית מוריד החיות לג' קליפות הטמאות, והאוכל לצורך קיום הגוף, החיות נשפע מקליפת נוגה, כלומר נשאר על עמדו ומצבו.

ובביאור הדברים, האוכל לש"ש, בזה מברר הטוב שבנוגה, ונכלל בקדושה. והאוכל כדי להתקיים היינו כדי להחיות נפשו הבהמית ה"ז נשאר באותה דרגא שממנו נשפע נפשו הבהמית (שבישראל הוא מקליפת נוגה), והאוכל למלא תאוותו שכוונתו לזלול מוריד בזה החיות לג' קליפות הטמאות. ובהזקפה ראשונה צריך לעיין מה ההבדל אם אוכל כדי להתקיים או כדי למלאות תאוותו, שהרי מדובר בתאוות נפשו הבהמית, שכנ"ל נשפעת מקליפת נוגה, א"כ גם כשאוכל לזלול, צריך להשאר המאכל בקליפת נוגה, כמו האוכל לקיום נפשו הבהמית.

ובפשטות ההסברה בזה, שהאוכל למלאות תאוותו הנה תאוותו היא נגד ציווי התורה של "קדושים תהיו" (וכדברי החינוך הידועים[1]), וא"כ תאוותו היא לאו שהוא מעשה איסור. היינו מעשה הקשור עם ג' קליפות הטמאות, ולכן כשאוכל למלאות תאוותו, מוריד בזה החיות לשם.

אלא שלפ"ז יש לעיין ראשית כל שהאדמו"ר הזקן כותב כאן שתאוותו היא מיסוד המים שבנה"ב, שבא מקליפת נוגה (כנ"ל פ"א), וא"כ איך ייתכן שקליפת נוגה תימשך לג' קליפות הטמאות. ועוד שלכאו' מבואר כן לקמן בתחילת פ"ח, ששד משדין יהודאין, אינו יכול להתאוות לדברים האסורים, ורק לדברים המותרים למלאות תאוותו.

וההסברה בזה בפשטות, הוא משום שקליפת נוגה אינה נמשכת לגקה"ט (וראה לקו"ש ח"ח ע' 18 הע' 51).

ונשארת השאלה ממ"נ, אם מילוי תאוותו הוא אכן עניין של גקה"ט, איך נתאווה לזה נפש הנמשכת מקליפת נוגה? ובאם לאו, למה יורדת החיות לגקה"ט.

בדרך מצוותיך מצוות נר חנוכה (דף עד) מסביר ההבדל בין שבעה רועים לשמונה נסיכי אדם, ומביא לשון הגמרא בסוכה (נב, ב) שמונה שם מי הם שמונה נסיכי אדם. והנה בדרך מצוותיך שם מונה עמרם וישי בין שמונה הנסיכים ובביאור שם מקשר את זה עם הא דישי ועמרם היו מנוקים מחטא ואשמה, ומתו בעטיו של נחש, ע״כ.

ולכאורה הוא פלא, שבסוכה שם אינו מונה עמרם כלל במנין השמונה נסיכים. וכן בילקוט מיכה ה׳ ד׳ אינו במניין השמונה. ולא מצאתי לע״ע גירסה אחרת שם.