ירושלים עיה"ק
בתו"א ר"פ בשלח: הנה על ישראל בגלות מצרים כתיב [הושע ב, כה] וזרעתיה לי בארץ, ואמרז"ל [בפסחים פז, ב] זורע כור מוציא כמה כורים וכו'. עכ"ל.
והמעיין בנוסח כה"י ובמאמרים המקבילים (כפי הנרשם במ"מ וציונים) יווכח דמיירי בזמן הגלות בכלל, ולאו דוקא בגלות מצרים. וכן נשמט מכאן הענין המפורש במארז"ל שם, שלא גלו ישראל לבין אוה"ע אלא כדי שיתוספו עליהם גרים.
ופשוט שהשינויים הללו הם מיראת הצנזור, ולאו דוקא הצנזור של ההדפסה (שהרי לא בכל המקומות נשמטו דברים כעין אלו), אלא בשעת העתקת המאמרים, ולא כל העתים שוות.
ובאוה"ת פ' בשלח (עמ' שנג): והנה על ישראל בגלות מצרים ובבל כתיב וזרעתיה לי בארץ .. ואמרו רז"ל .. לא הגלה הקדב"ה את ישראל לבבל אלא כדי שיתוספו עליהם כו'. עכ"ל. הרי שגם כאן ניתוספו מצרים ובבל מאותו טעם, ואף שמארז"ל הנ"ל הובא בשלימות יותר, אך גם ממנו נשמטה המלה "גרים".
וידוע ששני העניינים הללו הם מן הדברים שהיו לצנינים בעיני הגוים, הן הדיבורים על קושי השעבוד בגלות בזה"ז, והן ענין הגרים (שנאסר אז לגייר ולהתגייר).
וראה באגה"ק סי' כה (קמ, ב): ולהשליטם בזמן הגלות .. ולכן העו"ג היו שולטין על ישראל. עכ"ל.
ואילו הנוסח המקורי היה: ולהשליטם עתה בזמן הגלות .. ולכן האומות שולטין עתה על ישראל (וכמ"ש בלוח התיקון).
וראה ברשימת שינויי הצנזורה בפלח-הרמון שמות (עמ' תמו), ובפרט התיקון לעמ' קכה (שהוא במאמר המקביל למאמר דידן), ששינו מן המשמעות של גלות בכלל, למשמעות של גלות מצרים דוקא.
וראה בהוספות לתורת-חיים (בראשית), תצלומי עמוד מצונזר לעומת עמוד שלם, ועיי"ש.
וראה בס' ספרי ההלכה של אדה"ז (תורת-חב"ד – ביבליוגרפיה) עמ' לח, את השינויים שהטילו הצנזורים השונים בשו"ע אדמו"ר או"ח (לט, ב; מו, ד; קצט, ד) במקומות שנזכרים בהם הגרים.
ויודעני שבדרך הדרוש אפשר לתרץ את כל הנ"ל ע"פ מארז"ל שכל הגליות נקראו על שם מצרים, אבל אני לא באתי לדון אלא בפשוטם של דברים.
ירושלים עיה"ק
בתו"א פ' בשלח (סב, ב): וגם לא עברו את הים מעבר לעבר, אלא באותו צד שירדו באותו צד עצמו עלו. עכ"ל. ולא צויין מקור הדברים. וכך מפורש בתוספות ערכין (טו, א ד"ה כשם שאנו), יעו"ש.
ירושלים עיה"ק
בגל' תשמג-תשמו דנו אודות הפיוט "יגדל", מחד גיסא הובאו דברי הרח"ו בפע"ח (שער א פ"א) על האריז"ל ש"לא היה חפץ בשום פזמון או פיוט מאותן שחיברו האחרונים .. שלא ידעו דרך קבלה, אינם יודעים מה שהם אומרים וטועים בסדר דיבורם בלא ידיעה כלל.. ובפרט יגדל אלקים", ומאידך גיסא הובאו ציטוטים מס' התניא ומכ"מ בדא"ח שציטטו לשונות שמקורם בפיוט זה.
והנה בתו"א פ' בשלח (סב, ג) מביא את הלשון "לא נערוך אליו קדושתו" שגם הוא מהפיוט "יגדל", ומדייק בו טובא: לא נערוך אליו קדושתו, פי' שאפילו קדושתו שהוא קדוש ומובדל כו' לא נערוך אליו לפי שאינו בגדר עלמין כלל.
ירושלים עיה"ק
בתו"א פ' יתרו (סח, ד): ואת הנפש אשר עשה בחרן שי"ח כו' ליטע אמונה בלבם כו' עכ"ל.
"הנפש אשר עשו בחרן" הם הגרים שהכניסן תחת כנפי השכינה (כדפרש"י עה"פ לך יב, ה), וה'שי"ח' הם "חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות" (שם יד, יד).
ולכאו' אינו מובן לשם מה נזכרו כאן שי"ח החניכים הללו. ובגמ' נדרים (לב, א) נאמר עליהם שהם היו תלמידי חכמים, ובזוהר פ' לך (סתרי-תורה פ, ב): אלין צדיקיא דלעאן באורייתא (וצ"ע אם כוונת הזוהר שהם היו צדיקים, או שמפרש זאת רק כמשל יעו"ש).
וא"כ י"ל שהחניכים הללו הם הם הגרים שהכניסן תחת כנפי השכינה, ועשה מהם צדיקים ות"ח. אבל עדיין אין מובן לשם מה נזכר כאן ענין זה. ובתו"א לעיל מיניה (סח, א): וגם הנפש אשר עשו בחרן ונטע אמונת ה' בלבם, עכ"ל, ולא נזכרו שי"ח החניכים.
ירושלים עיה"ק
בתו"א פ' יתרו, בד"ה וכל העם רואים, נתבאר הענין שקודם מ"ת לא היו המצוות יכולות לפעול בגשמיות העולם, גם לא המצוות שקיימו האבות, וכח זה נפעל בישראל ובעולם רק אחרי שנזדככו ישראל בכור הברזל של שעבוד מצרים. ונאמר שם (בדף עד, ב): ועם כל הנ"ל יובנו כמה קושיות המבוארים בספרים, כגון למה נשא יעקב ב' אחיות, ועמרם נשא דודתו. עכ"ל.
ולא נתבאר שם כיצד מתורצות הקושיות, שהרי עד כאן מדובר רק מענין זיכוך הגשמיות, שאף שקיימו האבות את התורה אבל לא יכלו לזכך את הגשמיות. וכיצד מתבאר בזה הענין שהם נשאו נשים שיהיו אסורות עליהן אחר מ"ת, אע"פ שקיימו את התורה כולה?
ודברי תורה עשירים במקו"א, ע"פ המצויין במ"מ לשני מאמרים מקבילים, הראשון במאמרי אדה"ז דשנת תקס"ה (עמ' תרמא), וגם הקושיה מבוארת שם יותר, שהרי האבות קיימו את התורה ברוחניות, וענין הרוחניות היינו כמו שהתורה היא למעלה בבחי' האצילות, וגם שם שתי אחיות אסורות ע"פ התורה דאצילות.
אך ע"פ הטעם הנ"ל מתורץ, דהגם שלמעלה היו שתי אחיות אסורות, אבל למטה בזה העולם לא הי' מיוסד עדיין כמו שהוא למעלה, להיות כי לא הוכנה עדיין לקבלת התורה מפני יניקת הרע דנוגה כנ"ל [עד שנפרד הרע ע"י שעבוד מצרים], ולא הי' העולם שלמטה שוה לעולם שלמעלה בהכנת קבלת מעשה המצות, ולכך נשא יעקב כאן בזה העולם שתי אחיות ולא הי' בזה איסור כלל, אע"פ שבעולם העליון יש בהן איסור. ומזה הטעם ג"כ יתורץ מה שנשא עמרם דודתו אע"פ שדודתו למעלה אסורה, אבל להיות כי העוה"ז גשמי עדיין, לא היתה דודתו ערוה כלל למטה להיות הפגם עי"ז כמו שהוא למעלה. וגם בזה הטעם מיושב עוד מה שנשא עמרם דודתו קודם קושי השעבוד דוקא וכו'. עכ"ל (בשינוים קלים).
ועד"ז במאמרי אדמו"ר האמצעי (במדבר ח"ב עמ' תשפב-תשפג): ואע"פ שלא ניתנה עדיין התומ"צ להם גם בכל איסורי לאווין דשס"ה ל"ת וממילא גם בעריות לכל פרטיהן לא נצטוו, מ"מ הרי קיימו האבות כל התומ"צ ברוחניות עכ"פ, היינו כמו שהתומ"צ הן למעלה באצילות וכה"ג, הרי ודאי גם שם יש משפט התומ"צ כמו בנגלית למטה, וגם באצילות ענין נישואין לשתי אחיות אסור. וכמו"כ מה שעמרם אבי משה נשא את דודתו יוכבד בת לוי, שע"פ התורה דודתו אסורה גם למעלה ברוחניות.
אך יתורץ לפי טעם הנ"ל בשורש גלות מצרים, שהי' כדי לברר לניצוצות דתוהו ע"י עבודה קשה בחומר ולבנים שיהי' עי"ז בירור דחלקי דצ"ח גם במצות שלהם לעלות למעלה, א"כ קודם גלות מצרים לא יכול להיות בירור כזה בזה העולם, כי לא הי' עוה"ז החומרי עדיין מוכן לקבל קיום המצות בדצ"ח, ולכך לא הי' עדיין הכנה בגשמיות העולם לקבלת התומ"צ להיות כמו למעלה ממש, כי לא הי' העולם שלמטה בדומה לעולם שלמעלה בהכנת קבלת המצות בגשמיות. ולכך נשא יעקב שתי אחיות ועמרם נשא דודתו, כי בזה העולם לא הי' איסור בזה כלל עדיין, אע"פ שבעולם העליון הרוחני יש איסור בזה, כי לא הי' עריות דאחותו ודודתו פוגמות למטה כ"כ כמו שפוגמים למעלה, מטעם הנ"ל. ע"כ תורף דבריו (בשינויי לשון קלים).
ועוד מביא שם אדמו"ר האמצעי את המבואר במקו"א בדא"ח "בהיפוך מענין הנ"ל", שקודם מ"ת עשו האבות למטה עבודות נעלות באופן של הייחודים דאצי' שהם ע"ד עריות, והאבות היו מרכבה לאצי', ורק אחר מ"ת נאסרו הייחודים האלו [ראה במ"מ למאמרי דא"ח שנסמנו שם בהע'. וראה הלשון בדרמ"צ (דף ל, ב): שיעקב לפי שהי' לפני מ"ת והי' טהור וקדוש, עשה כן דוגמת היחוד באצי', כי לו יאתה לעשות כן להיות מרכבה למדות דאצי', וגם לאה ורחל הם מרכבה כנ"ל ועדיין לא ניתנה תורה בבי"ע לאסור לעשות כן למטה].
ולכאו' הענין ההפכי הוא גם בזה שכאן נתבאר שהעריות אסורות גם בתורה שבעולם האצילות, ואילו שם נתבאר שזה מותר באצילות, ונאסר רק בעולם הבריאה.
וראה עוד בלקו"ש ח"ה פ' ויצא (שיחה ב), פ' וישב (שיחה ב), פ' ויגש (שיחה א) ופ' ויחי (שיחה ב).
ירושלים עיה"ק
בתו"א פ' וישב (כח, ג): להיות כל היום טרוד במו"מ איש לבצעו מקצהו, זה פונה לזיתו כו'. ועו"ש בסוף ההוספות לפ' כי תשא (קיג, א): ששת ימים תעבוד כו' זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו כו'. עכ"ל. ולא צויינו המקורות ללשונות אלו.
והנה הל' "איש לבצעו מקצהו" הוא בישעי' נו, יא. אך שאר הלשונות של "זה פונה" יש לעיין היכן מקורם (ולשון זה מצוי גם בספרי חסידות שאינם חב"ד).
ובקהלת רבה (סדרא תניינא, פרשה ז אות ד) נאמר: לפי שנתחלקה א"י והיה חלוקה חביב עליהם יותר מדאי, זה עוסק בשדהו, וזה עוסק בכרמו, וזה עוסק בזיתו, וזה עוסק בפחמו, כולן עוסקין במלאכתן וכו' [ועד"ז במדרשים המקבילים].
ובילקוט שמעוני פ' בשלח (רמז רכו): למה לא הביאן הקב"ה בפשוטה, אלא אמר הקב"ה אם מכניס אני את ישראל בפשוטה מיד הם מחזיקין איש בשדהו ובכרמו ובטלין מן התורה .. מכאן היה ר"ש בן יוחאי אומר, לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן [וכ"ה במכילתא בשלח].
ועוד בילקוט שופטים (יא רמז סח): יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו .. הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח וכו'.
הרי לנו שהענין כשלעצמו מצוי בכו"כ מדרשים, אבל עדיין לא מצאנו את הלשון "זה פונה" החוזר ונשנה.
ואגב דאתי לידן מארז"ל לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, אודיע ברבים צערי שאני מצטער שנים רבות, במשנ"ת בסה"מ תקס"ה (עמ' קע) בדיוק להיפך, שלא ניתנה תורה לאוכלי המן. ויעו"ש שהוא בדווקא. וצ"ע.
ניו דזשערזי
בגליון שעבר הבאתי תורת אדה"ז המובאת בספרי תלמידיו והבאתי אז בעיקר ענינים הקשורים בפירושי עץ חיים ומהות הקבלה וענין זה המובא ב'פלח הרימון נשמט מן המאמר בפרשת תולדות (שם ע' 158): "ועל בחינה זאת נאמ' בפע"ח ולא ידעתי הטעם וא' אדמור הזקן נ"ע שאין כוונתו שלא ידע הטעם רק שבחי' זאת הוא למעלה מגדר דעת כו'". ומעניין שאינו מציין ממי שמע את הדברים כדרכו כאשר מביא שמועה מאדה"ז. ואולי הדבר מבואר במאמר מסויים.
על עובדי השם בעקבתא דמשיחא
בגליון העבר הבאתי הגדרות בעניני קבלה וכיוצא בזה, להלן נביא ענינים על הבדלי הדורות בין עובד השםשל היום לעובד השם של פעם. דברים בענין זה פזורים הם הרבה במשנת אדה"ז ומהווה אף יסוד איתן במשנתו כפי שאני מקווה לבאר במקום אחר, כעת אביא רק אלו הנמצאים בספרי חסידים ושהושמטו ממאמרו של הרממ"ל בכר"ח.
בהקדמתו לספרו 'שערי היחוד ואמונה' מביא רבי אהרן: "וכמו ששמעתי ממו"ר נ"ע שקיבל מרבו ורבו מרבו שדורות האלו שהם בחי' עקביים הם משונים מדורות הראשונים כי בדורות הראשונים הי' כ"א מכיר בחינתו בעבודתו כי הי' בחי' חילוק והבדל גמור נגלה בבחינתם מצד שורש נשמותיהם אשר נשמות שהם מבחי' בריאה היו מובדלים בבחינתם בבחי' הבדל גמור מנשמות הנמשכים מבחי' יצי' ונשמות שהיו מבחי' בריאה הם היו רבנן ותלמידיהם ונשמות שהיו מבחי' היצי' היו עוסקים במשא ומתן והם היו תמכין דאורייתא ונשמות הבאים מעשי' היו ע"ה גמורי' אבל בדורות האלו באים הנשמות מעורבים בבחינותיהם אשר בכל בחי' נשמות יכול להיות כל בחי' האלו בערבוביא ולכן עבודתם ג"כ הוא שלא בבחי' סדר פעם יכול ופעם אינו יכול וכו' אשר ע"כ מוכרח האדם לבחון בנפשו בכל האופנים ואם לא תגיע אליו הבחי' הזאת יעבוד עבודתו באופן השני".
ומעניין שדבר זה מקורו מהבעש"ט! ובכל האסופות של תורתו שראיתי לא הכלילו תורה זו (בספר הבעש"ט עה"ת אינו מביא ספריו של הר"א וכן לא הביאה בכתר שם טוב שי"ל ז"ע). ויש לציין נקודה מעין זו - אך יש הבדל ביניהם- בתורה אור מקץ (מא א): "והנה בדורות הראשונים כמו בנביאים ושופטים מצינו דור שכולו זכאי או כולו חייב ומי שהי' זכאי הי' זכאי במדרגת צדיק גדול או נביא ומי שהי' חייב הי' רשע גמור ועי"ז לא היו ממוצעים". ולציין למאדה"ז (מארז"ל ע' של"ח) "שהי בימי הנביאים או צדיק גמור או להיפוך ולא הי' בינוני כלל".
דברים דומים, אך המדגישים יותר את סדר השתלשלות מאשר נשמת העובד, מביא רבי אייזיק האמלער במאמר השפלות והשמחה ע' ק"כ "אמנם שמעתי בפירוש מ"ש וזאת לפנים בישראל שסדר העליות דאבי"ע הוא הנקרא זאת דכד איהו סלקא כולהו סלקין וכו' . הוא בסדר הזה דוקא מעשיה ליצירה וכו' לפנים, קודם הזמן האחרון דדרין בתראין דעקבות משיחא אבל עכשיו יכול שלא כסדר הזה כלל עד שיכול להיות בתחילת התפילה הנקראת תפילת העשיה עליה גדולה יותר מבק"ש וש"ע".
בהקדמת ספרו שערי עבודה מביא: "וכל צדיק יש לו מלחמה וכאשר כתבתי בחיבור זה משמו של אדמור הק' ע"פ והסירותי מחלה בקרבך שלגמרי אין מי שיסיר אותה רק הקב"ה מסיר אותה ולכן מוכרח האדם למות בכדי להסיר היש לגמרי ע"ש".
ענין זה הביא הרבי בהזדמניות רבות בשם רבי הלל, בשמו של אדה"ז (פלח הרימון שמות ז): "לכן גם אחר החורבן לא הסתיר להם החורבן כמ"ש מהמנוח מוהרי"א בשם אדמו"ר נ"ע שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל כו' וד"ל". ובאמת כפי שמבואר כאן להדיא שמע רבי הלל דבר זה מרבי אייזיק האמלער ששמעו מאדה"ז (וראה במפתחות שם ערך "י"א"- מסתפק הרבי אם הכוונה לרבי אייזיק: "כי כתב עליו המנוח והוא נפטר כ"ו אייר תרי"ז היינו כמה חדשים לאחרי אמירת המאמר "(המתוארך פ' שמות תרטוב), ואולי נתאחרה כתיבת המאמר כ"כ". עכל"ק ).
אך הדבר מופיע בספרי רבי אייזיק (שאולי לא היו תח"י הרבי בשעה שכתב ההערה) עצמו בשם אדה"ז (חנא אריאל בראשית עמ' נח ובעוד מקומות):"ששמעתי ביחוד מאדמו"ר נ"ע שחורבן ביהמ"ק אינו אלא לכללות עמב"י, אבל במדרי' תנאים ואמוראים וצדיקים הגדולים בחי' ביהמ"ק שלהם לעולם קיים".
בהקדמת שערי עבודה כותב רבי אהרן: "הי' מרגלא בפומי' בעת אשר הי' מבאר איזה ביאור מתורתו הק' להקדים כמה הקדמות ולהעיר כמה הערות שכל דבריו הק' שמבאר יהי' באופן שיתעורר הלב בהתלהבות בחפץ ותשוקה לה' בכלות הנפש ואם לא יתעורר הלב מזה אזי לחנם הם הדברים שמדבר כי כל עיקר ההשכלה…". וכידוע שדרכו בענין התפעלות נבדלה בדקות הדברים מדרכו של אדמו"ר האמצעי ועל כך כתב את הדברים ובענין זה חיבר קונטרס ההתפעלות כידוע. אך להעיר מלשון אדהאמ"צ (מאדהאמ"צ קונטרסים ע' נב): "ד"ח אשר הנחלוני והאיר לנו אאמו"ר ז"ל נ"ע באור תורתו מה שכל עיקר מגמתו הי' מתחילת עבודתו בקדש , אשר לא פעם ושתים שמעתי מפי רוח קדשו ז"ל שכל עיקר מגמתו ויגעתו במס"נ ממש על אנ"ש רק שיוקבע בנפשם גילוי אלקות דהיינו שיהיה התפעלות נפשם". ועיי"ש ביאור הדבר והדברים עתיקים.
בענין התפעלות ידוע המובא בשני המאורות (ע' 60) שם כותב רבי אייזיק "הנה שמעת פא"פ מאדמו"ר נ"ע בזה"ל כך קיבלתי מהה"מ דמעזריטש וכך קיבל הוא ז"ל מהבעש"ט שמצות ואהבת היא לתקוע מחשבתו ודעתו (ובל"א אמר זה"ל מע זאל זיך אריין טאן) בדברים המעוררים את האהבה ומה שיבוא מזה אין זה מעיקר המצוה". הדברים די ידועים, אך הבאתים כדי להשוות סגנונו "כך קיבלתי מהה"מ …וכך קיבל ..מהבעש"ט" לסגנון של רבי אהרן לעיל (הערה ט) "ששמעתי ממו"ר נ"ע שקיבל מרבו ורבו מרבו". סגנון מצוי הרבה בשיחות אדמור הריי"ץ נ"ע מרבי לרבי, ומכאן שגם התלמידים שמעו בסגנון זה. (ועיין בכרם חב"ד א ע' 79 ,מאוהלי יוסף לר' יוסף אלי' ריבלין "שמעתי בשם הגאון אדמו"ר נ"ע שאמר שבפסוק זה מצא מפורש למה ששמע בשם הבעש"ט").
בספר 'שארית ישראל לרבי ישראל מדאבראוונא (קלאזש תרפ"ד ע' נ"ט): "וכאשר שמעתי מאדמור הזקן נ"ע כי תגבורת תאווה זו הוא בחינת שריפה ברוחניות וזונה הוא מדין אבות נזיקין וההבער וכמבואר במ"א והוא בבחינת רוחניות עונש על שהוא להוט בעצמו מאד אחר תאוות לבו בבחי' חמימות יתירה ובזה הוא נק' זונה וסר מהוא יתברך ואפילו בהיתר כאשר שמעתי כ"ז". ועיין עוד שמביא בשם אדה"ז בענין עונשים שם ע' נ"ה (הובא בכרם חב"ד שם ע' 82.)
וכשם שיש דברים כאלה בספרי תלמידיו כך מצויים הרבה אימרות כאלה בספרי אדהמ"צ והצ"צ שלא ידועים כל כך, ועל כך בהזדמנות הבאה, אי"ה.
תלמיד בישיבה
בסה"מ מלוקט ג' ד"ה קומי אורי גו' תשל"ג (קונט' ח"י אלול תשמ"ט)[1] מביא כ"ק אדמו"ר: "הנה ידוע באוא"ס שלפני הצמצום יש (בכללות) ב' מדריגות. עצם האור והתפשטות האור. ובהתפשטות האור גופא ישנן ב' מדריגות בכללות. גילוי לעצמו והוא השרש דאור הסובב, והגילוי השייך לעולמות (דעם היות שכללות האור שלפני הצמצום הוא כלול בעצמותו כנ"ל, הנה בעצמותו גופא הוא גילוי השייך לעולמות), והוא השרש דאור הממלא". עכלה"ק.
והנה בסה"מ מלוקט ח"ב ד"ה ונחה עליו רוח ה' גו' (אחרון של פסח ה'תשכ"ה), מבאר (בס"ד וס"ה) שצמצום הראשון פועל הן על אוא"ס הבלי גבול (דרגא הא' בהתפשטות האור), והן על האור שבבחינת גבול (האור שלהאיר העולמות). אבל פעולת הצמצום באור הבלי גבול הוא רק שלא יאיר בגילוי במקום החלל. היינו הצמצום לא פעל בהאור גופא משא"כ פעולת הצמצום בהאור שלהאיר עולמות הוא בהאור גופא, ובכמה ענינים ע"ש בהמאמר. וממשיך שם (בס"ה) שעד"ז הוא גם בההעלם דגלות שיש בו דוגמת שני ענינים אלו. א. שבזמן הגלות לא ישנם הגילוים דביהמ"ק היינו שאין ראי' באלקות (בדוגמת מה שאוא"ס הבלי גבול נתעלם במקום החלל). וב. שגם ההשגה שבזמן הגלות אינה השגה אמיתית (לא רק מפני שלא ישנם הגילויים דביהמ"ק אלא גם) שההעלם וההסתר דגלות מעלים ומסתיר על השגת אלקות (בדוגמת מה שפעולת הצמצום בהאור שלהאיר העולמות הוא בהאור גופא), ע"ש.
ובהערה 48 כותב וזל"ה: "להעיר, דענין הראי' (ובפרט דביהמ"ק) הוא מצד גילוי עצמות אוא"ס כדלקמן ס"ו-ז. משא"כ ענין ההשגה (שיש בה התחלקות והיא באופן דחידוש) הוא מצד אור הקו", עכל"ה.
והנה בהכרח לומר שהכוונה בהמילים "מצד גילוי עצמות אוא"ס" קאי לא על עצם האור ממש אלא הכוונה הוא על דרגא הא' בהתפשטות האור – אוא"ס הבלי גבול. כמובן מזה שכל כוונת ההערה הוא להמתיק מה שמבואר בפנים, שכשם שיש ב' הענינים הנ"ל בצמצום הראשון, עד"ז הוא בגלות וכנ"ל. ולא רק זה, אלא שראי' הוא מצד גילוי אוא"ס הבלי גבול והשגה הוא מצד אור הקו. (שזהו האור שלהאיר העולמות, שע"י הצמצום נבדל בפ"ע (עיין בס"ד)). [וכמובן וגם פשוט שבפנים בנוגע לענין הא' בצמצום, מדבר לגבי דרגא הא' בהתפשטות האור – אוא"ס הבלי גבול – ולא עצם האור כמבואר בכ"מ, שהצמצום אפי' לא נגע בעצם האור (היינו שלא פועל אפי' ענין של העלם, כמו שהוא באוא"ס הבלי גבול כנ"ל[2])].
ובפרט שבהערה כותב "כדלקמן ס"ו-ז" ושם איתא בפירוש, הלשון אוא"ס שקודם הצמצום ולא הלשון עצמות אוא"ס כבההערה. וזלה"ק בס"ו: "משא"כ לע"ל שאז יהי' הגילוי דאוא"ס שקודם הצמצום תהי' הנבואה כמו דבר טבעי ממש" ע"כ. ובס"ז: "הוא מפני שבביהמ"ק האיר גילוי אוא"ס שקודם הצמצום" ע"כ ע"ש.
ולהעיר מהערה 61 (שם) וזלה"ק: "ויש לומר דזה שלעתיד יהי' הראי' באלקות … כמו דבר טבעי ממש" – הו"ע מה שלעתיד יהי' הגילוי דאוא"ס (שהאיר בגילוי גם קודם הצמצום) גם בעולמות; והענינים שלמעלה מראי' (למעלה מבחינת גילוי) שמשיח יגלה אותם מצד זה שהוא מלך – הוא דוגמת הגילוי דפנימיות ועצמות אוא"ס שלא האיר גם קודם הצמצום". עכל"ה. דהיינו שהכוונה בס"ו (וז') הוא לא על עצם האור אלא על אוא"ס שלפה"צ "שהאיר בגילוי גם קודם הצמצום". ולהעיר מההוספה פנימיות ועצמות אוא"ס (המובא מהמשך תרס"ו – עיין בתחילת הערה 61). ולא רק עצמות אוא"ס כבהערה 48. ואולי בזה בא להדגיש שהכוונה שם הוא על עצם האור ממש, (ולא כבהערה 48 שהכוונה הוא על אוא"ס הבלי גבול ולא עצם האור ממש, וכנ"ל).
ומכל הנ"ל מובן שהכוונה בהערה 48 בהמילים "עצמות אוא"ס" קאי על אוא"ס הבל"ג. (דרגא הא' בהתפשטות האור). ולא על עצם האור ממש.
ואולי אפשר לומר בזה ע"פ מש"כ אדה"ז בתניא פ"ג ופי"ב, שהעשר בחינות של הנפש (שכל ומדות) נקראים "מהות ועצמות הנפש". וכידוע הביאור בזה שאע"פ שהכוחות אינם עצם הנפש ממש נקראים עצם הנפש לגבי הלבושים (מחשבה דיבור ומעשה). וזלה"ק בפ"ג: "וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות", ע"כ. ובהערות הרבי לשם[3] (עם פענוחים): (רק) "לגבי מחשבה דיבור ומעשה (הם לבושים נפרדים ממש) נקראים שכל ומדות עצמות הנפש, (אבל לגבי עצמות הנפש ממש, נקראים השכל ומדות לבושים -) תו"א רד"ה פתח אלי'. (וזל"ה שם: "ולכן נקראים בשם עצמיות הנפש ולא עצמיות ממש ע"ש"). ועייג"כ קו"א סי' ד': "והשכל הוא הארה ולבוש כו'" (– למהות הנפש). ובתניא פי"ב כותב: "אך מהות ועצמות נפש האלקית שהן עשר בחינותי'". ובהערות הרבי לשם: "לגבי (הלבשוים) מחשבה דיבור ומעשה – נקראים (עשר בחינותי')" מהות ועצמות (נפש האלקית)" אדנ"ע. עיין לעיל פ"ג", ע"כ.
ועד"ז אפשר לומר בענינינו. דמה שנקרא אוא"ס הבלי גבול (שלפני הצמצום) עצמות אוא"ס הוא רק לגבי אור הקו (שאחר הצמצום, התחלקות ובאופן דחידוש), (שבזה מדובר בההערה כמובא לעיל). דהיינו לגבי לפני הצמצום גופא, נקרא אוא"ס הבלי גבול (דרגא הא' בהתפשטות האור). ולא עצמות אוא"ס. אבל לגבי אור הקו (שאחר הצמצום – התחלקות ובאופן דחדיוש -) נקרא עצמות אוא"ס. כבההערה, וכנ"ל.
ונראה לומר עוד יותר בזה (למה מדגיש כאן עצמות אוא"ס). דכמו שבסוף ההערה שאמר שענין ההשגה הוא מצד אור הקו, מוסיף בהחצאי עיגול שבהשגה יש בה התחלקות והיא באופן דחידוש כמו שהוא בהקו, כן הוא בענין הא' – ראי' (ובפרט דביהמ"ק[4]) שהוא מצד גילוי עצמות אוא"ס. שבהלשון עצמות אוא"ס (אע"פ שהוא אוא"ס הבלי גבול כנ"ל). מרמז הדמיון לענין הראי' שהוא כמו הענין של עצם (עכ"פ בענין זה) – שעצם בלתי משתנה ובלתי מתחלק וכו'. עד"ז בראי' כמו שמבואר בכ"מ המעלה של ראי' על שמיעה, שכשרואה דבר לא שייך שיהי' שום ספק בזה ושינוי וכו'. משא"כ בשמיעה[5]. בסה"מ ח"א ע' רצט (ד"ה יהודה אתה גו' תשל"ח) וזלה"ק: "… בחי' ראובן הוא שעבודתו לקונו היא לא בבחי' השגה לבד כ"א בבחי' ראי'. והיינו שההתאמתות שלו באלקות היא בוודאות הכי גדולה בדוגמת אדם שרואה איזה דבר שאין שייך שיהי' אצלו שום ספק בזה, מכיון שהוא עצמו ראה את הדבר" ע"כ ע"ש. ובסה"מ תשי"ג בד"ה פדה בשלום גו' ע' 327 [בלתי מוגה] "משא"כ בראי' כאשר רואה את הדבר הנה בראי האט דאס אים גענומען אינגאנצן בכל מהות הנפש דבראי' הוא שרואה את מהות הדבר דלכן הנה זה גם במהות הנפש דמשו"ז הנה אינו דומה שמיעה לראי'" עיי"ש. (ולהעיר מהמבואר בסה"מ מלוקט ח"ו ע' קל (ד"ה ואתה תצוה, תשמ"א, קונט' פורים קטן תשנ"ב) ס"ה, ע"ש)[6].
[1]) וש"נ. וראה סה"מ מלוקט א' ע' ג'. וראה ג"כ מלוקט ג', ע' רנו ורכב ובכ"מ.
[2]) בסה"מ מלוקט ח"ה ע' שכב כותב וזלה"ק: "אבל בעצם האור לא היה הצמצום כלל, היינו שהצמצום גם לא נגע בו" ע"כ.
[3]) נדפס ב"מראי מקומות, הגהות והערות קצרות לספר של בינונים וכו'", ע"ש.
[4]) עיין לקמן בהמאמר. ולהעיר מהערה 55 וזלה"ק: "ראה ד"ה ויהי הענן שם (ע 'תתקלו) "שבבשיהמ"ק הי' גילוי אוא"ס .. וביותר מזה יהי' לעתיד". שבפשטות הכוונה בזה (בהמילים "וביותר מזה") הוא שלע"ל יהי' בכל מקום (ולא רק בביה"מ). ומצד התכונות של עיני בשר יראה אלקות (דלא כבביהמ"ק). וכמבואר בפנים המאמר. ולא שהכוונה בהמשך תער"ב שם הוא שיהי' דרגא נעלית יותר לע"ל לענין זה כמפורש בהערה 61 שהענין שיהי' דבר טבעי וכו' "הו"ע מה שלעתיד יהי' הגילוי דאוא"ס (שהאיר בגילוי גם קודם הצמצום) גם בעולמות", ע"ש.
[5]) ראה לקו"ש ח"ו ע' 121.
[6]) ומה שבס"ו וז' לא הזכיר עצמות אוא"ס. ורק אוא"ס שקודם הצמצום, י"ל מפני שבהפנים, המאמר דיבר אודות אוא"ס הבלי גבול (דוקא – ס"ד), לכן המשיך בלשון זה ורק בההערה מרמז להנתבאר.
תות"ל - 770
בגליון יו"ד (עמ' 58) הקשה הרי"מ בהבנת ל' התו"א דפ' בא, "יש אהבה שנמשלה למים כדכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", דמנין ראי' מפ' זה שיש אהבה שנמשלה למים.
ובהדגשה, דבתו"א פר' נח מבאר "הנה מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבעניני עוה"ז כו' ועכ"ז לא יוכלו לכבות אה האהבה שהוא יחי' אהבה המסותרת שיש בכל נפש משיראל בטבע מבחי' נפש האלקית שטבעה לעלות וליכלל תמיד למעלה כשלהבת העולה מאליה כמ"ש לעיל מיניה רשפיה רשפי אש".
שמדברי התו"א מובן להדיא שהאהבה המדוברת כאן בפ' "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", היא אהבה כרשפי אש, שמביא הכ' "רשפי' רשפי אש" שבתו"א דפ' בא (לאחר שמביא האהבה כמים), "ויש אהבה שנמשלה לאש כדכתיב רשפי' רשפי אש".
ונראה לבאר דראיה זו מבוססת על ביאור נוסף המובא בתו"א פ' תולדות על פ' זה, וז"ל (יט, ג-ד): "הנה יש ב' בחי' מדות, הא' המדות הנולדים מהשכל (…) והב' הם המדות שלמעלה מהשכל ונק' אהבה רבה שבכל נפש (…) וזהו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה והיינו להיות שאהבה זו היא בחי' אה"ר ששרשה למעלה מהשכל ע"כ לא ישקיטו המים רבים והנהרות שהן השגת אלקות הנמשכים מחו"ב דאצי' את האהבה זו כיון ששרשה למעלה מכל ההשגות".
שעפ"ז נמצאנו למדים ביאור נוסף בפ' זה שה"מים רבים" שעליהם נאמר ש"לא יוכלו לכבות את האהבה" – הכוונה היא לאהבה שבאה כתוצאה מהתבוננות באלקות שאינה משקיטה ומכבה את האה"ר שלמעלה מהשכל.
ונראה לומר שאהבה הבאה מהשגת אלקות היא האהבה הנקראת בתו"א דפר' בא "אהבה שנמשלה למים".
וזהו כוונת אדה"ז בהסברת ענין האהבה כמים "והנה כתיב בנים אתה לה' אלקיכם שהוא ית' אוהב אותנו כאב את בנו וממילא נמשך לדעת אותו כמים הפנים כו' והיא כמים דייקא שהולך בתמידות שוה בלי שום שינוי". שזהו גם האהבה הבאה מהתבוננות והשגת אלקות.
וכמודגש בל' התו"א "וממילא נמשך לדעת אותו" – שמשמע שזהו אהבה הבאה מצד השגת אלקות, וק"ל.
[ויובן ע"פ המבואר בהמשך תרס"ו (ד"ה ומקנה רב ע' שח-ט): "וענין בחי' בן יובן עד"מ כמו הבן אל אביו.. דמה שהוא רצון האב מחייב שכל הבן שכן צריך להיות ובד"כ מתאים שכל הבן אל שכל האב (…) וכמו"כ בהשגת אלקות כמו עד"מ שמתאים שכל הבן לשכל האב"].