מאמר שאינו מהצ"צ

באוה"ת בשלח ע' תקמו נדפס ד"ה "אמר אויב ארדוף אשיג". דרוש זה הוא יותר מעמוד שלם, ונעתיק כאן איזה שורות בלבד מתחילתו ואיזה שורות מסופו.

בתחילתו: "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי, נלע"ד שפרעה במילוי כזה פא רש עין הא גימט' אשתיו אבל אם תמלא הריש ביוד יהי' גימט' תשכ"ח בסוד ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה וד"ל אבל כאן הוא בלא יו"ד גימט' אשתיו כנ"ל ורמז שהי' רוצה לנגד למל' שנק' אשתיו של ז"א שפרעה פשוט גימ' שנ"ה כמנין ספירה...".

ובסופו: "ואז תורישמו ידי ר"ל תוריש גימט' בריאה יצירה עשי' מ"ו יד"י גימט' ע' ור"ל להגביר כח עי"ן שגימט' ק"ל כמנין ס"מ הרע על ג' עולמות שגימט' תוריש ע"ה ודע שד' מלאכים שהן ארג"ם גימט' ג"כ תרוש וזהו סוד בגת"ן ותר"ש הנא' אצל אחשורו"ש גם מו ידי גימט' אדם דוי"ד שהן זו"נ דאצי'". ע"כ. ובסגנון זה הוא כל הדרוש.

ודרוש זה לפי סגנון הדברים ניכר מתוכו אשר אינו מהצ"צ. [וידוע, כי המעתיקים שהעתיקו כתבי הצ"צ, לא הי' לפני כולם גוף כתי"ק של אדמו"ר הצ"צ בעצמו, כי אם רבים כתבו מה שמצאו בכתבים אחרים. ולפעמים עירבבו והכניסו מתוך דרושים ותורות של אחרים בסמיכות למאמרי הצ"צ].

דרוש זה הוא שונה מכל אשר ידוע לנו על עוד כותבים דרושי חסידות וכיו"ב [בדוגמת בני הצ"צ, הר"ה מפאריטש, הרמנ"ט מפיראטין, ובעל הפני משה על פתח אליהו ועוד]. כי סגנון מאמר זה הוא כולו ע"פ רמזי הקבלה בספירות וגימט' כו'. והוא בדוגמת סגנון הלקוטי לוי"צ, או למה שנמצא לפעמים בכתבי הררח"א ביחאווסקי (הוא המו"ל של הדרמ"צ, ונדפס ממנו ספר "כתבי הרח"א ביחאווסקי").

רק שלע"ע לא עלה בידי לברר מיהו הכותב והמחבר של דרושים האלו.

כתבתי הנלענ"ד, ויש לברר עוד אצל ידידי ומורי הררא"ח שי'.

פליטת הקולמוס

א) י"ל כי גם גאוני וגדולי ישראל האמיתיים, אשר כל תנועותיהם הם בדיוק ובהתאם לספירות עליונות כו' (כמבואר בתניא בענין הם הם המרכבה), בכל זאת בספריהם ימצא לפעמים רחוקות "פליטת הקולמוס" (אם איזה אות או תיבה נכתבה שלא כסדרה או באופנים אחרים). ויש אודות זה בספרי החיד"א (קונט' העלם הדבר) ועוד.

וגם בספרי רבותינו נשיאינו מצינו לפעמים, הערות המו"ל בסגנון "כן הוא בגוף כי"ק, ואולי צריך להיות..". דהיינו שמציעים איזה תיקון למה שלעין "אדם התחתון" נראה כמין פליטת קולמוס.

ועד"ז בספרי הצ"צ (40 כרכי אוה"ת ועוד), הנה בכל ד"ה יש מאות ואלפי ציונים לתנ"ך ומארז"ל ש"ס מדרשים ספרים כו'. ויוצא אשר בכל ספר בודד בלבד נמצאים אלפי אלפים של ציונים. וראה זה פלא דכאשר מעיינים ומחפשים ענינים במקומות המצויינים באוה"ת, הנה כמעט ולא ימצא באוה"ת איזה "פליטת הקולמוס" שנכתב לפום ריהטא וכיו"ב באיזה ציון לדף או לעמוד או סימן (מלבד טעותי מעתיקים).

ב) ובכל זאת ראיתי באוה"ת בשלח ע' תקז ע"פ אז ישיר, שמבאר שם באריכות גם ע"פ "אז הוחל". וז"ל: יש להעיר מענין אז הוחל בפ' בראשית ד' כ"ו ופרש"י אז הוחל לשון חולין כו'. ואחרי שמבאר ומציין בזה עשרות ציונים כותב: "וזהו אז הוחל שאמרו שהזיין סוד ז"ת עלה לבחי' אלף מדה"י [מדינת הים] ואינו משגיח בעולמו, וע"כ הוחל לקרוא, עיין רמב"ם ספ"ב מה' עכו"ם".

וקאי על מה שמאריך ברמב"ם הל' ע"ז פ"א בטעות דור אנוש שהחשיבו את הכוכבים ומזלות, ושם בסוף ה"ב כותב הרמב"ם כיון שארכו הימים היו החכמים שבהם כגון כהניהם מדמין שאין שם אלוקה אלא הכוכבים והגלגלים כו'.

אולם לפנינו ברמב"ם הלא זה בפ"א מהל' ע"ז סה"ב, ולא בספ"ב. [ולא בדקתי אם יש בזה שינוי בהדפוסים].

ג) וציון זה ראיתי בעוד שני מקומות באוה"ת: להלן בפ' יתרו ע' תשנה, כשכותב על ענין שב"נ הוזהרו על השיתוף, ז"ל: והרמ"ז פ' האזינו ע"פ כתפוח בעצי היער פי' ענין השיתוף ע"ד מ"ש הרמב"ם ספ"ב מה' עכו"ם שאמרו בדור אנוש ראוי לחלוק להם כבוד. ע"כ.

וכן באוה"ת בראשית (כרך ז') תתשסה, א: והרמ"ז שם פי' שיתוף ע"ד מ"ש הרמב"ם ספ"ב מה' ע"ג בימי אנוש טעו כו' כיון שהם משמשיו ראוי לחלוק להם כבוד. ע"כ.

ד) ובגלל שציון זה הוא בג' מקומות שונים, יוקשה לייחס זה לכתיבת המעתיק בלבד. [ואין הרמ"ז אצלי כעת לעיין בלשונו].

וכן מצאתי עד"ז בעוד שני ענינים אחרים אשר ציוני הצ"צ בהם הוא בשינוי מכפי שהוא בהספרים, ולא עת האסף פה.

דרוש קריאת ים סוף

א) באוה"ת פ' בשלח ע' תקסח נדפס דרוש המתחיל "ענין קי"ס". ותוכנו הוא מאמר ד"ה ששת ימים (הביאור) שנדפס בסה"מ תק"ע ע' עו. וכאן באוה"ת הוא בסגנון הצ"צ עם הגהות וביאורים.

והנה באיזה מקומות בציוני הצ"צ מציין ל"דרוש קי"ס":

אוה"ת מקץ שלט, א: "ובדרוש קי"ס שנקרע לי"ב גזרים לכל שבט היינו כי קי"ס עלי' הבריאה באצי' והתחברות י"ב שבטים דבריאה בשרשן ומקורן שבאצי' כמ"ש בסידור בביאור ע"פ ששת ימים תאכל מצות".

ובאוה"ת ענינים ע' עו: ועיקר עדמ"ש בדרוש קרי"ס בענין אגלידו מיא שהוא ע"ד חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו כי לפי שקרי"ס הוא התגלות עתיקא כו' לכך הז"א אינו מדבר בפניו כו'. ע"כ.

ב) ובשני מקומות אלו (שבאוה"ת מקץ ואוה"ת ענינים), כוונתו לשני דרושים נפרדים, שלשניהם קורא בשם דרוש קי"ס. ולא לדרוש הנדפס באוה"ת בשלח כאן.

כי המובא באוה"ת מקץ הוא בד"ה "להבין ענין קי"ס" (משנת תקע"ב) שנדפס בס' מאמרי אדה"ז ע' רסו, ובשינויים בלקו"ת ס"פ צו (בלקו"ת מתחיל בפסוק: "והניף ידו על הנהר"). ובד"ה ששת ימים (השני) הנדפס בסידור רפט, א ואילך. (והוא משנת תקס"ז. וצע"ק ל' הצ"צ כאן שמציין "בסידור בביאור ע"פ ששת ימים" ואכ"מ).

ואילו "דרוש קי"ס" הנזכר באוה"ת ענינים קאי על ביאוה"ז פ' בשלח, ד"ה ויסע מלאך האלקים, דף מה, א ואילך.

ג) בלקו"ת במקומות רבים מציין אדמו"ר הצ"צ ל"ביאור ענין קי"ס", או לד"ה "לבאר ענין קי"ס" (ראה לקו"ת תזריע כד, ג. אמור לז, א. ואתחנן ג, ג. שמע"צ פה, ג. ברכה צה, ב. ובכל מקומות אלו אינו מציין בלשון "דרוש קי"ס"). וכוונתו ג"כ לד"ה לה"ע קי"ס משנת תקע"ב וד"ה והניף ידו.

ד) נמצא עוד מאמר בהתחלה "ענין קי"ס" בס' מאמרי אדה"ז עה"ת ע' ערב, וכן מאמר נוסף מהצ"צ משנת תרכ"א, בהנחת ר"ה מפאריטש, בהתחלה: להבין ענין קי"ס. ראה "רשימת מאמרי דא"ח" של הצ"צ ע' קמז [ולא נסמן שם לאיזה דרוש הוא מקביל].

ה) בדוגמת הלשון כאן "דרוש קי"ס", יש ג"כ באוה"ת לשונות דומים, כגון: "דרוש פורים". "דרוש מ"ת". "דרוש השופר". וגם שם אף שהוא אותו הלשון "דרוש פורים" מ"מ אין כוונתו לדרוש אחד מסויים כ"א קאי על דרושים שונים של פורים. ואכמ"ל.

א. אגה"ק סי' כו: "..בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר .. דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי .. יפקון בי' .. ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר וטומאה וטהרה לא ישלטו על ישראל יתיר דהא .. אלא מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה וכו'. (ובעמוד ב' בסוף דברי הזהר:) דמסטרייהו (דע"ה) לית בין גלותא לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד דאינון לא טעמי מאילנא דחיי וצריך לון מתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה ע"כ בר"מ.

"והנה המובן מהשקפה ראשונה לכאורה מלשון זה המאמר לחסירי מדע שלימוד איסור והיתר וסדר טהרות הוא מאילנא דטוב ורע כו'", עכלה"ק.

ויש לבאר בדרך אפשר את "מהשקפה ראשונה", שכיון שמתחיל לדבר במעלת ספר הזוהר, ואומר (בתוך הדברים) "..מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר כו'", כבר מתקבל הרושם שרק ספר הזוהר נקרא אילנא דחיי, וכן ממה שאומר להלן "ואילנא דטו"ר דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה" מתקבל הרושם שתורת הנגלה ששם מדובר על איסור והיתר טומאה וטהרה, הוא מ"אילנא דטו"ר". הרי שתורת הנגלה שייך לעה"ד טו"ר.

וכן להלן "..אלא מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה", מתקבל הרושם שבתורת הנגלה כיון ששם יש קשיא ויש מחלוקת, הרי זה שייך (ח"ו) לאילנא דטו"ר שמצדו שייך קשיא מסטרא דרע ומחלוקת כו'.

ובפרט בסוף לשון הר"מ (המובא באגה"ק כאן) "דמסטרייהו לית בין גלותא לימות המשיח .. דאינון לא טעמי מאילנא דחיי וצריך לון מתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה", שלפי"ז נמצא (מפורש) שמתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה לא שייך לאילנא דחיי.

וע"ז מבאר אדמו"ר הזקן ד"כשתדקדק בלשון ר"מ כו' דאיהו איסור והיתר כו' ולא אמר תורת איסור והיתר או הלכות או"ה", ש"ר"ל דגוף דבר האסור ודבר המותר הוא מאילנא דטוב ורע שהוא קליפת נוגה וכו', אבל הלימוד בתורה אף הלכות איסור והיתר טומאה וטהרה וכו' הן הן גופי תורה שבע"פ שהיא ספי' מלכות דאצילות וכו'".

ב. אמנם יש לעיין בכמה דברים:

לאחר שאומר "...אלא דגוף דבר האסור ודבר המותר הוא מאילנא דטוב ורע כו'" שזה עיקר התירוץ הי' צריך לכאורה להמשיך מיד (כדלהלן:) "אבל הלימוד בתורה כו' הן הן גופי תורה שבע"פ שהיא ספירת מלכות דאצילות וכו'". ולא עשה כן אלא נכנס לבאר באריכות לשון אסור ומותר, ומבאר "וזהו לשון איסור שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה כדבר המותר דהיינו שאינו קשור כו'".

ובפשטות י"ל שכיון שאומר שגוף דבר האסור והמותר הוא מקליפת נוגה, בא לבאר למה על גוף דבר האסור כו' שייך לומר שהם מקליפת נוגה (ולא על הלכות איסור והיתר).

- ואולי גם בא לתרץ שלכאורה הרי הכל מאתו ית' (גם הדברים האסורים), וע"ז אומר "וזהו לשון איסור שהקליפה שורה עליו כו' (ובהמשך) שאינו יכול לעלות לא בשבת כו' גם כשמתפלל ולומד בכח ההוא", שבזה מבאר היטב למה "גוף דבר האסור ודבר המותר הוא מ .. קליפת נוגה", שבמה מתבטא זה שהם קליפת נוגה, בזה שאינם יכולים לעלות, והרי הדבר אסור בידי הקליפות.

וגם מה שמאריך בצד ההיתר שיכול לעלות, זהו כדי לבאר יותר את צד האיסור, ד"בדבר איסור אינו יכול לעלות לא בשבת ולא בחול גם כשמתפלל כו'".

ומכאן בא לבאר "אבל הלימוד בתורה אף הלכות איסור והיתר טומאה וטהרה כו' הן הן גופי תורה שבע"פ כו'".

אך צ"ע במה שאומר ד"גוף דבר האסור .. הוא מאילנא דטוב ורע שהוא קליפת נוגה כו'", והרי כתב בלקוטי אמרים ח"א פרק ו שקיום וחיות כל מאכלות אסורות הם מגקה"ט (ומאכלות וכו' מותרים שרשם מק"נ), ועוד מוסיף לבאר ש"זהו לשון איסור שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה כו'" והרי זה שייך לגקה"ט ולא לק"נ שיש לה עלי'.

ויובן בהקדם מה שעדיין צ"ע דבשלמא הא דכתב ברעיא מהימנא "ואילנא דטו"ר דאיהו איסור והיתר" - פירש שקאי על גוף דבר האסור והמותר ולא תורת איסור והיתר, אבל איך יתפרש מה שאומר מיד לאחרי זה "(ואילנא דטו"ר .. טומאה וטהרה) לא ישלטו על ישראל יתיר", אם מדובר על גוף דבר האסור והמותר מהו ענין שליטה זאת בזמן הגלות.

וגם מה שממשיך ואומר "דהא פרנסה דלהון לא להוי אלא מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה כו'", הרי גם מכאן משמע דקושיא ומחלוקת שנמצאים בתורת הנגלה הם לא מאילנא דחיי (וכנ"ל בתחילת ההערה).

וכן עדיין לא נתבאר ענין "מה דבזמנא דאילנא דטו"ר שלטא כו' אינון חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין (שהכוונה לעמי הארץ וערב רב) כו'", ששאל שת"ח בזמן בית שני לא היו מתפרנסין מע"ה כו', וא"כ מה ענינו.

ובעיקר יקשה - כנ"ל - מסוף דברי הזהר (המובא כאן) "...דאינון לא טעמי מאילנא דחיי וצריך לון מתניתין דאיסור והיתר טומאה וטהרה" שלפי"ז נמצא מפורש שמתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה לא שייך לאילנא דחיי, והרי כאן אמר שהן הן גופי תורה .. ספי' מל' דאצילות .. דאיהו וגרמוהי חד בהון.

ולכאורה כדי לבאר הנ"ל, מתחיל כ"ק אדמו"ר הזקן לבאר "והנה כשהמל' דאצי' מתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר הניצוצות כו' אזי גם המל' דאצי' נקרא בשם עץ הדעת טוב ורע (לגבי ז"א דאצילות שאינו יורד לשם ונקרא עץ חיים) כו'", שכאן הוא עיקר הביאור לכל השאלות הנ"ל. שיש אילנא דטו"ר ממש, שהוא (עיקר) קליפת נוגה (ממש), ומהם נמשך המאכלים המותרים וכו'. וע"ז לא שייך לומר ש"לימוד איסור והיתר וסדר טהרות הוא מאילנא דטוב ורע" ש"הוא פלא גדול מחמת עצמו", שלא יתכן לומר על דברי תורה שהם נמשכים מאילנא דטו"ר שזה ק"נ. וגם "סותר פשטי הכתובים .. שכל התורה הנגלית .. נקרא עץ חיים למחזיקים בה".

אבל יש עוד סוג אילנא דטו"ר, שהוא אינו אילנא דטו"ר ממש, אלא שנקרא כן על שם התלבשותו בטוב ורע, וזה מל' דאצילות כשמתלבשת בק"נ.

(וכשם שיש אילנא דטו"ר על שם התלבשותו, כך יש אילנא דחיי שנקרא כן על שם שאינו מתלבש בטו"ר, שהוא ז"א דאצילות).

ובאילנא דטו"ר הזה (שהוא מל' דאצי' המתלבשת בק"נ) הוא שאמר ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' אינון חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין, דכיון דמיירי בזמן הגלות שאז מל' דאצי' מתלבשת בק"נ, ומשפעת להם, לכן הם מקבלים את החיות "ומתמציתן (מה שמתמצה ויורד לאחר שקבלו ק"נ (?)) ניזונין תלמידי חכמים בגלות", שעפי"ז מובן מה שכתוב ש"אינון חכמים .. לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין" שזהו תמציתן.

ועפי"ז גם מובן מה שאומר (בתחילת דברי הרעיא מהימנא המובא כאן) "ואילנא דטו"ר .. לא ישלטו על ישראל יתיר" (בזמן הגאולה), דבזמן הגלות יש שליטה של ק"נ, כיון שמל' דאצי' מתלבשת בק"נ, כנ"ל.

ועפי"ז גם מובן מה ששאל על זה שכתוב בר"מ שבימות המשיח לא יתפרנסון ת"ח מע"ה, "שהרי ת"ח שבזמן בית שני לא היו מתפרנסין מע"ה וכו'",

שלפי הנ"ל אין הכוונה לפרנסה (ושליטה) גשמית, אלא שבכללות סדר ההשתלשלות בהשפעת מל' דאצי' בזמן הגלות (כיון שמשפעת לק"נ), הרי זה נקרא שת"ח מקבלים מע"ה כנ"ל ש"ומתמציתן ניזונין תלמידי חכמים בגלות".

ועפי"ז מובן מ"ש ברע"מ ש"באילנא דחיי לית תמן לא קושיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה", שבהשקפה ראשונה נראה שבתורת הנגלה ששם יש קשיא ומחלוקת הרי זה מ"רע וכח הטומאה",

אמנם לפי הנ"ל הכוונה, שכיון שבחטא אדה"ר וכן בשבירת הכלים נפלו ניצוצות מ"ספי' חכמה עילאה" שה"טעם - הוא סוד הספי' חכמה עילאה" שבגלל זה נתלבש מל' דאצי' בק"נ כדי לברר ולהעלות הניצוצות, הנה כל זמן שנמצאים בגלות בתוך הקליפות, הרי הרע מעלים על ה"טעם הוא סוד הספי' חכמה עילאה" - ובגלל זה לא מבינים.

ועד"ז "מחלוקת מרוח הטומאה", והיינו שמהו הגורם שאין מבינים ההלכה בבירור, ויש סברא לכאן ויש סברא לכאן (-מלבד ענין השרש בקדושה שיש לכל סברא, הנה כאן ההדגשה על האי ברירות שיש בזה, שלכן יש בכלל מחלוקת, שהרי במה שנמסר לנו ממשה רבינו בבירור אין מחלוקת, ומה שיש מחלוקת-) זהו בגלל רוח הטומאה, שמסתירה את הבהירות.

וזהו שאומרים שבתורת הנגלה יש "קושיא מסטרא דרע", היינו שההעלם שבגללו יש קושיא הוא מסטרא דרע, וכן מחלוקת מרוח הטומאה, היינו שהסיבה שגורמת אי הבהירות - שבגללה יש מחלוקת, היא מרוח הטומאה. אבל עצם לימוד התורה, גם הקושיא וגם המחלוקת היא ספירת מל' דאצילות.

ג. אבל כל זה הוא בעת שיש גלות השכינה, שאז יש לה קשר עם טומאה וטהרה (עצמה) וע"י הלימוד בענינים אלה מבררים את הניצוצות של קדושה. "אבל בצאת השכינה מקליפת נוגה אחר שיושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב .. ולא שלטא אילנא דטו"ר" מפני "בצאת הטוב ממנה" - שהרי כל כח שליטתם הוא בגלל הניצוצות של הקדושה שבלעו, שמזה הי' אשר שלט האדם באדם, אבל כשאין שם ניצוצות דקדושה אין להם כח -,

"אזי לא יהי' עסק התורה והמצוות לברר בירורים כ"א לייחד יחודים עליונים יותר .. שלמעלה מהאצילות .. והכל ע"י פנימיות התורה לקיים המצוות בכוונות עליונות כו'". דכיון שהניצוצות דקדושה נתפרדו מהקליפות שמהם נמשכים טמא ופסול כו', אין צורך יותר להתעסק כ"כ בנגלה דתורה בענינים של טומאה וטהרה וכו'. אלא שאותם הענינים שבתורה בענינים של טומאה וטהרה וכו' נלמדים באופן של פנימיות התורה (וע"ד שנתבאר בארוכה בלקו"ת ענין בהרת קודמת לשער לבן וכו' רבה אמר טהור - עפ"י פנימיות הענינים).

ואף שבודאי ילמדו וידעו את גוף ההלכות, שמה "שארז"ל דמצות בטילות לע"ל - היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחה"מ אין בטלים", אבל מ"מ לא יצטרכו להתעסק בהם, כי "יהיו גלויים וידועים לכל איש בידיעה בתחלה בלי שכחה".

ד. ועפי"ז יובן מה שאומר בר"מ "דאינון לא טעמי מאילנא דחיי וצריך לון מתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה" שמזה משמע שמתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה אינן מאילנא דחיי, כנ"ל, שהכוונה בזה שתורת הנגלה אף שהיא עצמה עץ החיים מ"מ הרי היא מתלבשת בעניני טומאה וטהרה, ע"ד ש"מל' דאצי' מתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר הניצוצות שנפלו בחטא אדה"ר .. אזי גם המלכות דאצי' נקרא בשם עץ הדעת טוב ורע לגבי ז"א דאצילות שאינו יורד שם ונקרא עץ חיים", שעד"ז הוא בתורת הנגלה (תורה שבע"פ) "שהיא ספירת מל' דאצילות" שהיא מתלבשת בעניני טומאה וטהרה כדי לברר הניצוצות, ש"עיקר עסק התורה והמצוות הוא לברר המותר והטהור מהאיסור והטמא ע"י עיון ופלפול וכו', והיינו חכמה עילאה דאצילות המלובשת במלכות דאצילות סוד תורה שבע"פ .. המלובשת בקליפת נוגה כו'", ולכן נקראת "אילנא דטו"ר" לגבי פנימיות התורה שאינה מתלבשת בעניני טומאה וטהרה איסור והיתר, שלכן נקראת "אילנא דחיי".

אלא שכל זה - בירור הניצוצות - הוא עתה בזמן הגלות, אבל בצאת השכינה מהגלות יהי' הלימוד כדי לייחד יחודים - כנ"ל, משא"כ עמי הארץ = ערב רב, שהם לא יזכו למטעם מאילנא דחיי, אצלם ישאר לימוד התורה על דרך שהי' בזמן גלות השכינה. שהרי בודאי יש כח בתורה (גם לעתיד לבוא) "להתיש כח הס"א הדבוק בהם שלא תשלוט בהם להחטיאם" ע"י שיתעסקו בענינים של טומאה וטהרה = במשנה, וגם יצטרכו ללמוד ולהתעסק בהלכות אלו כדי לדעת את האסור והטמא וכו'. משא"כ ב"ישראל שלא יארע להם פסול וטומאה ואסור כי לא יאונה כו' (לצדיק כל רע)", שלכן לא יצטרכו ללמוד הלכות אלו (כ"כ) במובנם הפשוט, אלא "בפנימיות המצות וטעמיהם הנסתרים".

- ועד כאן נתבאר בענין בני ישראל, שילמדו (לפחות פעם אחת) ההלכות של טומאה וטהרה אלא שלא יצטרכו לעסוק בהם בעיון ופלפול, וחזרה שלא לשכוח, כי "יהיו גלויים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחילה בלי שכחה" (ולכאו' הכוונה ע"י לימוד לכל הפחות פעם אחת, שהרי אומר להלן "בלי שכחה" ובשביל זה צריכים ללמוד (כדי שיהי' שייך לומר שאין שוכחים)),

ועל זה מוסיף אדמו"ר הזקן "וגם אפשר וקרוב הדבר שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן א"צ לעסוק בהם כלל (אפי' פעם אחת)".

ה. ולהעיר שבכל המקומות כאן (באגה"ק כו) מדובר על ק"נ, היינו שמל' דאצי' מתלבשת בק"נ, אף שלכאורה בודאי מתלבשת גם בגקה"ט, כמ"ש לעיל באגה"ק סי' כה: "והנה זלע"ז .. דמסאבותא .. נפשות העו"ג .. אשר שלט באדם להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות .. ולכן העו"ג היו שולטין .. להיות נפשות העו"ג מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחי' גלות בתוכם כו'". וכן כאן (באגה"ק כו) כותב כמ"פ "..כי ע"י זה (ע"י עיון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא כו') מעלה הלכה זו מהקליפות שהיו מעלימים כו'" (ואינו מזכיר מקליפת נוגה); "..והם שם בבחי' גלות שהקליפות שולטים עליהם כו'" (ואינו מזכיר דוקא קליפת נוגה), (אמנם אח"כ אומר "והנה העליונים אין בהם כח לברר ולהעלות מהשבירה שבקליפת נוגה אלא התחתונים בלבד כו'" (וכאן מזכיר קליפת נוגה (דוקא)).

- והנה בכללות ענין התלבשות השכינה בקליפות בודאי יש הפרש בין התלבשות רגילה שלא בזמן הגלות איך שנקבע להם מששי"ב, שאז כנראה אינו נקרא "התלבשות" אלא שהחיות נמשך בדרך השתלשלות בצמצומים כו' דמבחי' אחוריים ומקבלים חיותם הראוי להם כפי שנגזר מלמעלה, לבין כל הענינים המבוארים בפכ"ה ובפכ"ו שהוא ענין התלבשות השכינה באופן של גלות ש"זה נמשך מחטא עה"ד ואילך" והיינו התלבשות יתירה, ובפרט בזמן ש"גלו ישראל לבין האומות .. זוהי גלות שלימה" ועד כדי כך שהם שולטים על ישראל, שאילו מצד סדר השתלשלות איך שהוקבע בששי"ב אין הם יכולים לשלוט על ישראל אלא בהיפך.

ועפ"ז י"ל בדא"פ שבודאי יש הפרש גדול גם בזמן הגלות בין התלבשות השכינה (בגלות) בקליפת נוגה, לבין התלבשות בגקה"ט. וכיון שכאן (באגה"ק כו) מדובר בעיקר בענין עבודת הבירורים - שעפי"ז מסביר מ"ש ברע"מ "ובזימנא דאילנא דטו"ר שלטא כו", שהכוונה בזמן שהשכינה מתלבשת בענינים של טו"ר וע"י עסק התומ"צ מבררים את הניצוצות - ובכללות הרי ענין הבירורים שייך לקליפת נוגה - לכן מתייחס כאן בכל הפרק להתלבשות מל' דאצי' בק"נ.

ואולי עפ"ז יובן מה שאומר בקטע המתחיל "אך באמת כשתדקדק כו'" ד"גוף דבר האסור ודבר המותר הוא מאילנא דטוב ורע שהוא קליפת נוגה",

ששאלנו לעיל שלכאורה מכיון שמדבר גם על "דבר האסור" - הרי דבר האסור הוא מגקה"ט, ובפרט שמיד לאחרי זה מבאר מהו התוכן של דבר "אסור" "שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה", ואיך זה מתאים ל"קליפת נוגה" שמזכיר לעיל והרי ק"נ יש לה עלי'.

ולפי הנ"ל שכאן מדבר על התלבשות מל' דאצי' (בעיקר) בק"נ שהוא גם (נקרא) אילנא דטו"ר (לגבי ז"א דאצי') (אף שמתלבש גם בגקה"ט), לכן גם כשמדבר על גוף דבר האסור, משתמש באותו לשון של אילנא דטוב ורע, ובפרט שהרי כך כתוב ברעיא מהימנא "אילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר" אלא שבר"מ מתפרש גם על מל' דאצי' המתלבשת בק"נ שגם זה נקרא אילנא דטו"ר, וכאן מדבר על האסור והמותר כפשוטו.

אבל הכוונה (גם) לגקה"ט, כשם שנתבאר לעיל גבי התלבשות מל' דאצי' שצ"ל שמתלבשת גם בגקה"ט. שאילנא דטו"ר הוא בעצם המקור גם לגקה"ט.

משא"כ בחלק א' פ"ו-ז שם מדבר על צד הקדושה וסט"א והממוצא ומפרט יותר ומחלק בין ק"נ וגקה"ט.

ועפי"ז מובן בפשטות הלשון "דגוף דבר האסור .. הוא מאילנא דטוב ורע שהוא קליפת נוגה", שכיון שמדבר אודות אילנא דטו"ר הרי הוא המקור לדבר האסור.

ומה שאומר "שהוא קליפת נוגה" לא קאי על דבר האסור, אלא על ה"אילנא דטו"ר", שהוא ק"נ והוא השרש לדבר האסור, שבדרך השתלשלות נמשך מק"נ - גקה"ט.

ועפי"ז גם מובן בפשטות ההמשך: "..וזהו לשון איסור שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות כו'", אף שהזכיר (מאילנא דטו"ר שהוא) "קליפת נוגה", אבל כנ"ל, הכוונה היא לדבר האסור (השייך לגקה"ט) הנמשך מק"נ.

(וצ"ע איך היתה התלבשות החיות דמל' דאצי' בזמן בית שני, שהרי לפי מה שנתבאר לעיל גם ת"ח שבזמן בית שני נקראים שמתפרנסים מע"ה בגלל התלבשות מל' דאצי' בק"נ, שלכאורה כיון שהי' ביהמ"ק קיים היתה ההתלבשות לא בדרך גלות השכינה, דרך ק"נ. ואדרבה, הרי מבואר בלקו"א חלק א' פנ"ג ש"בבית שני היתה שורה כדרך השתלשלות והתלבשות מל' דאצי' במל' דבריאה ודבריאה במלכו' דיצירה ודיצי' בהיכל ק"ק דעשי' וק"ק דעשי' הי' מתלבש בק"ק שבביהמ"ק שלמטה כו'".

אבל לאידך, הרי בזמן בית שני היו חלק מישראל בין האומות, וא"כ אולי גם אז הי' כבר ענין גלות השכינה (ע"י התלבשות בק"נ) עכ"פ לאלה שהיו בחו"ל. ואולי גם אדמוה"ז מתכוון ל"ת"ח שהיו להם שדות כו'" לאלה שבחו"ל. ובכלל יתכן שבפרק נ"ג אינו נכנס כלל לענין זה, שכאן מדבר בעיקר בסדר השתלשלות העולמות - שמל' שבעולם העליון מתלבש (בתחילה) בחב"ד שבעולם שלמטה ממנו (שחב"ד נקרא קדשי קדשים שבכל עולם) ואח"כ עד למל' וכו', ואיך הי' נמשך לקדש הקדשים שבביהמ"ק למטה, בזמן בית ראשון ובית שני, ואינו מדבר כלל מענין גלות השכינה לברר ניצוצות.

ולכאו' יש להסתייע לכך ממה שממשיך (גם בפנ"ג) "ומשחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה בלבד כו' והתלבשות מלכות דאצילות במל' דבריאה ויצירה ועשי' כו'" ואינו מזכיר כלל ענין גלות השכינה, אף שמדבר לאחר החורבן).

"וכ"ש דיני ממונות"

באגה"ק שם: "דלפי זה (אם נאמר שלימוד איסור והיתר כו' הוא מאילנא דטוב ורע) לא הי' לימוד איסור והיתר וכ"ש דיני ממונות דוחין מצות תפלה כו'", מה שאומר ו"כ"ש (דיני ממונות)" לכאורה מפני ש"לימוד איסור והיתר" הם מה שנמסרו לנו ממרע"ה ואי אפשר לוותר עליהם, שאינם תלויים במנהג בני אדם, משא"כ דיני ממונות שתלויים (גם) במנהג בני אדם ומנהגי המקום, וניתן לוותר עליהם, שכל המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים.

ידוע מ"ש בתורה אור חנוכה (מקץ מ, א) שבדורות הראשונים היו ישראל או צדיקים גמורים או רשעים גמורים ו"לא היו ממוצעים" (משא"כ בדורות האחרונים).

ואף כי דברי רבינו הזקן אינם צריכים חיזוק, מ"מ מן הראוי להעיר ממ"ש ב"יערות דבש" לר"י אייבשיץ דרשה ו' (בין כסא לעשור תקל"ה): "והנה בבית ראשון אף כי סנהדרין ומעתיקי שמועה ותלמידים היו גדולים בתורה עד שאין ערך להם בבית שני, קטן של ראשונים הי' עב ממתני האחרונים, מ"מ המוני עם בעוה"ר נעדרים היו מחכמה כי היו טרודים בגפנם וכרמם וכהנה טרדות עד שלא ידעו מהתורה וראה כי זמן קטן שהיו בגלות בבל שכחו שמירת שבת .. וזה גרם כי נתפתו לקול מתעים נביאי שקר שקמו ולמדו מן חכמי עכו"ם שביניהם וכו'".

בתניא ספכ"ו מדבר אודות עצבות במילי דשמיא הנופלת לאדם בשעת עסקיו, וכותב "בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע שאל"כ מאין באת לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו".

ובקובץ התמים (הובא בליקוט פירושים להר"א חיטריק ע' תקי) העירו דצ"ע לכאורה מהידוע בענין הבת קול שיוצאת בכל יום "שובו בנים שובבים", ואם כן אפשר שהעצבות נובעת מבת קול זו.

אמנם בביאור תניא מכתב יד (הנדפס בליקוט פירושים הנ"ל ע' תקכ - רפכ"ז) תירץ (בדרך אגב), שמצד הבת קול אי אפשר שיבוא ענין של עצבות אלא תוספת חיות, ומזה מוכח שאין זה מצד הבת קול.

אך לכאורה לפי זה העיקר חסר מן הספר, שהי' לו לרבינו הזקן לומר שזה שעצבות זו אינה גורמת לתוספת חיות מכריח שהיא תחבולת היצר, ולא משום שאם לא כן מאין באה לו עצבות אמיתית.

ואדרבה, משמעות הענין הוא שההכרח היחיד לכך שהיא תחבולת היצר היא משום שאין טעם אחר שתבוא אליו עצבות אמיתית באמצע עסקיו*.

ועוד, דבשלמא הבת קול "שובו בנים שובבים" בהכרח לומר שהיא נותנת חיות בעבודה, שהרי הבת קול היא בלשון של חיוב, "שובו"; אבל כיצד ניישב את הבת קול ד"אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", שכל עיקרה הוא להטיל רגש של כאב, "אוי להם לבריות". [והגם שבת קול זו היא רק על חסרון פרטי ד"עלבונה של תורה", מ"מ הרי גם העצבות הנובעת מהכרה שהאדם אינו עוסק בתורה כראוי נכללת בדברי אדה"ז כאן].