נחלת הר חב"ד, אה"ק
איתא בלקוטי תורה פ' תצא בביאור כי תצא (לו, ג): "וכנודע ממאמר הבעש"ט נ"ע בענין הבת קול שמכרזת שובו בנים, דקשה מי הוא השומע כו'? וא"כ מהו הפעולה מהכרוז? - אלא היינו דמזליה חזי הכרוז, ומזה נמשך ג"כ הרגשה בנשמה שבגוף שנמשך לה מלמעלה מבחי' מזליה וכו'", עיי"ש, ובפ' שלח ד"ה אני הוי' אלקיכם (מז, ב), ובשיר השירים ד"ה להבין ענין הטעם (סד, א).
ובכתר שם טוב ח"א (סי' קמו) איתא כנ"ל אודות "מ"ש בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וכן מ"ש אמר שומר שדרשו שהוא כרוז", עיי"ש, ובח"ב שם (סי' רנה, ושס) בענין זה, עיי"ש.
והנה מצאתי שע"ד ביאור הבעש"ט נמצא בס' חות יאיר, כפי שהביאו בפי' עץ יוסף על פרקי אבות (פ"ו מ"ב):
"(בת קול כו' ואומרת כו') ראוי להבין דכיון שהבת קול זה באה להתרות בבני אדם שיעסקו בתורה תדיר היה ראוי שישמעו אותה בכל העולם. ותירץ בספר חות יאיר וז"ל הענין דכמו שיש להגוף רמ"ח איברים ושס"ה גידין. כן יש להנשמה. ואף שהגוף אין בכח חוש השמע שלה לשמוע קול הבא מלמעלה מהבת קול שמכרזת. כמו שאין רשות לעין שלו לראות מה שלמעלה. ומקרא מלא דיבר הכתוב כי לא יראני האדם וחי מצד חומר הכרוך בעקבו. ה"ה שאינו יכול לשמוע. ומ"מ בלילה כשהנשמה הולכת למעלה היא שומעת קול אלה הדברים דברי התוכחות הכרזות האלה. ובבקר היא שבה אל תוך הגוף היא מעוררת לבו של אדם אל התשובה. ולבעבור זה לפעמים נכנס רוח קדושה והרהורי תשובה וחרטות בלב אדם פתאום מחמת כי הנפש החוטאת בשמעה קול אלה הדברים היא מלאה חרדה ותתעורר החומר ברעיון שכלו בלבו וראשו כי שם ביתה. וכל זאת אם חוש השמע מן הנשמה שלם משא"כ אם ניטל חוש השמע מן הנשמה אף היא אינה שומעת כלום. וזה בא ע"י הפגם שאדם פגם באזני הגוף וממאס לשמוע דברי קדושה ודברי תורה בבה"כ ובבה"מ ומואס לשמוע קול מוכיחו ומאטים אזנו. אף אזני הנפש נפגמים ע"י זה. שבאותו אבר הגוף אשר הוא פוגם. הוא עושה ג"כ פגם באותו אבר שבנשמה. ומש"ה אינה שומעת קול של מעלה כלל עכ"ל:", עכ"ל.
[טרם מצאתי איה מקומו בחות יאיר].
תלמיד בישיבה
בגליון שעבר (תשצח - ע' 75) הקשה הרא"ב דמאחר שכל ספר תהלים נאמר ברוח הקודש, איך אפשר הדבר שדוד המלך יאמר דבר שאינו נכון, ועד שיענש ע"ז לבסוף כהא דאמר דוד 'זמירות היו לי חוקיך'.
ותירץ דגם דבר שנאמר ברוח הקודש כשבא בגילוי בעוה"ז ה"ז בא בהתלבשות בתוך האיש שמדבר. ועפ"ז מתרץ קושייתו הנ"ל, דהגם שכל תהלים נאמר ברוח הקודש, אבל זה בא בהתלבשות בגופו של דוד, ומצד גופו של דוד הי' שייך ענין החטא.
אמנם קשה לפרש כן, דעפ"ז צ"ל דכל התורה שלפנינו הוא רק כפי שבא בהתלבשות בגופם של הנביאים כו' אבל אינו בא באופן ישר מהקב"ה, - וכי אפשר לומר דכל התורה, ובפרט תורה שבכתב, לא הגיעו אלינו מהקב"ה רק כפי שנתלבש תחלה בגוף בשר ודם, אתמהה!
ואולי אפשר לתרץ עפ"י דברי האברבנאל דלהלן:
דידוע הקושיא שהתעסקו בו כל המפרשים בפי' דברי הגמ' (מגילה לא, ב) ד'משנה תורה משה מפי עצמו אמרו', דאיך אפשר לומר שיש חלק בתורה שאינו בא מהקב"ה רק ממשה, ובודאי צ"ל דגם משנה תורה בא מהקב"ה ומשה הוא זה שאמרו, אבל א"כ מהו החילוק בין משנה תורה ושאר הספרים דכולן דברי הקב"ה שנאמר לבנ"י ע"י משה? (והאריכו המפרשים בהרבה תירוצים, וראה בזה בלקו"ש חי"ט דברים ב, וחל"ו עמ' 41, מה שתירץ בזה).
ותירץ האברבנאל (בהקדמה לס' דברים): "האמנם ענין הספר הזה ואמתתו היא, שמרע"ה אמר דברים האלה וביאר המצות שנזכרו פה לישראל, לצורך פרידתו, ורצה הקב"ה אחרי שהשלים לאמרם לישראל, שיכתב בספר בתורה כל זה, כפי מה שאמרו משה. ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה.
"הנה גם כן שאמירת הדברים האלה לישראל היו ממרע"ה - לא היתה כתיבתה בספר תורה ממנו, כי הנה לא כתב הוא ע"ה אותם הדברים מעצמו, כי איך יכתוב דבר מעצמו בתורת האלקים, אבל כתיבה זה כולו הי' מפי הגבורה, ככל דברי התורה, כי הסכים הקב"ה על ידו", עיי"ש.
ונראה לומר עד"ז בנוגע לספר תהלים, דהגם שכתיבתו ע"י דוד המלך (ראה ב"ב יד, ב: "דוד כתב ספר תהלים כו'") הי' בודאי ברוח הקודש, אבל האמירה הי' מדוד מעצמו. ולכן הי' אפשר להיות טעות בהם מכיון שנאמרו ע"י דוד מעצמו. והגם שהיו דברים בלתי רצויים (שהרי דוד נענש ע"ז) עכ"ז כתבם בתוך הספר. וה"ז כמו שאר התנ"ך שנכתבו בתוכו כמה סיפורים על חטאים ופשעים וכדומה, וכמו"כ בתהלים הוא כמו סיפור ע"מ שאמר דוד, ולכן נכללו כל הענינים שאמר גם אם אינם רצויים כ"כ.
(ואין זה סותר למ"ש בגמ' (ברכות כא, ב) ש"אפי' למאן דלא דריש סמוכים בעלמא, במשנה תורה דריש", והיינו טעמא כמ"ש הראב"ן (סי' לד): "דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר אבל משה שסידר משנה תורה דרשה אחר דרשה לא סידר שלא להידרש", - דגם לפי האברבנאל הסדר הי' עפ"י משה, ונכתב מפי הגבורה אבל ע"פ הסדר שאמרם משה, וכמו שהאברבנאל ממשיך: "ולכן אמרם למשה וסדר כתיבתם על ידו והוא מפי הגבורה כתבם לא מפי עצמו" - ואוצ"ל "ולכן כשאמרם משה", ועפ"ז מובן כדלעיל).
Download PDF