1 ) ולכאורה מכיון שהם דברים מחודשים לכאורה מוכרח שיהי' ענין ההפסד, כיון שכל דבר שיש לו תחילה יש לו סוף, וגם מכיון שכל נברא הוא מורכב מהד' יסודות (דצח"מ), שמזה רואים שאין לו מציאות לעצמו רק כל מציאותו הוא תלוי בדבר שני. ז.א. שמציאות הנברא הוא כמו מציאות חמישי להד' יסודות, ולכן ברגע שהד' יסודות יתפרדו, יתבטל כל מציאות הנברא, וכמו שמובא ברמב"ן שכל דבר שיש אפשרות שהוא יתפרד ויהי' אפס – א"א שלא יבוא לזה, וכפי לשון הרמב"ן "כל דבר האפשרי א"א שלא יבוא", עכ"ל.

2 ) הטעם למה נהרות המכזבין אינם נק' מים חיים, אעפ"י שהם מתייבשים רק פעם א' בשבע שנים הוא: שהטעם למה המים מתייבשים בכלל, הוא משום שהסיבה שהם נמצאים בכלל, הוא משום שהמקור של המים נותן חיות להמים, והסיבה שפעם א' בשבע שנים הם מתייבשים, זה משום שמקורו נפסק (והביאור למה דוקא שבע שנים הוא משום ששבע הוא מסגרת המציאות כמבו' במ"א). וראה לקו"ש ח"ו בשלח, הדרן על הרמב"ם תשל"ה, ועוד.

כמו"כ בנדו"ד, בכדי להוות דבר יש מאין, צריך המקור להיות דבר שאינו מוגדר בזמן, ודבר מוגבל אינו יכול להוות.

3 ) להעיר ע"ז שכתוב לעיל בהמאמר, שהאומן אינו מחדש שום דבר, והוא רק מצייר, משום שהחומר כבר הי' מקודם. שלכאורה אם הוא מחדש הציור, איך זה יכול להיות קיים בלי האומן ז.א. אחרי שהאומן מסתלק? והביאור בזה הוא: כי גם הציור אינו חידוש, כי החומר הוא מוכשר לקבל הציור, והוא רק עשה את זה בפועל.

4 ) כידוע מהשיחות של כ"ק אדמו"ר, במקומות שרש"י מביא ב' פירושים או ראיות לדבר אחד.

5 ) ומה שישנם שינויים בהנהגת הבריאה, הוא המשכה חדשה ממנו ית', שאינו נוגע לענין הבריאה עצמה. ולא מבעי שאפשר לומר כן בענין הניסים שהוא שידוד מערכות הטבע, דמכיון שהוא שידוד הטבע, הרי זה המשכה חדשה, אלא גם בענין השינויים בהטבע עצמו, אפ"ל שהוא המשכה חדשה, ואין זה הכרח שכח הפועל אינו נפרד.

בפשטות החילוק בין המצוות דאומה"ע לבנ"י הוא לא רק בכמות1 אלא גם באיכות ומהות2 - שאין להם תכלית בשביל עצמם, אלא שהם "בשביל התורה ובשביל ישראל"3, בכדי שלא תהיה סביבה והשפעה בלתי רצוי'4, ובכדי לפעול ביטול ושלימות בעולם. ומכיון שכן המצוות דב"נ הם ענינים שאפשר לקיים אותם לא רק "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה"5 אלא גם מצד "הכרע הדעת"6.

משא"כ המצוות דבנ"י שהם (לא רק לזכך האדם[2]והעולם, אלא) "צוותא וחיבור"[3]עם הבורא אע"פ שהנברא ובורא הם באין ערוך,[4]וכמו שנברא לא תופס מקום לגבי הבורא, כך גם מעשיו לא תופסים מקום לגביו, והצוותא נעשית (לא ע"י הזיכוך והעליה דהאדם ע"י ידיעתו והכרתו באלוקות, או ע"י הרגשתו ועבודתו הנעלית, אלא) ע"י שהקב"ה בחר וצווה כך ז.א. ע"י ציווי ה' וקיומו. עי' בארוכה במ"מ שבהערה 2.

והנה יש לעיין האם ישנו הענין ד"צוותא וחיבור"8 גם במצוות דאומה"ע אע"פ שאין זה תכליתם בעשיית המצוות?

דהנה עיין באגרות קודש חלק ט"ו,[5]דכתב: "במש"כ איך אפשרי נבואה באומה"ע, במכש"כ מהשראת השכינה שצ"ל בטל במציאות כו' - עדיפא מינא הול"ל, איך נצטוו בז' מצוות - ל' צוותא - והרי בזה כאו"א מאומה"ע נצטווה, ול"ד יחידי סגולה.

והביאור - אשר בשעה ההיא בטל הוא, וביתר שאת בנבואה, וכמוש"נ נופל גו', ועיין רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ובתו"א תולדות יט, ג." ע"כ.

ומשמע שישנו הענין ד"צוותא" במצוות דאומה"ע.

וביתר ביאור מובא ב'רשימות'[6]: "אפ"ל דשלימות הדצ"ח להכלל באדם, האדם להכלל בקונו ע"י שישמש את קונו,[7]שזהו החבור בין בורא לנברא,[8]מצוה ל' צוותא, אבל אינו עולה למעלה משרשו, מעין עיטם[9], ונוסף ע"ז לבנ"י, ע"י מ"ת, שמתאחדים בעצומ"ה, כי נתבטלה הגזירה דבני סוריא לא יעלו כו'"[10].

ובפירוש רואים ששייך "צוותא וחיבור" באומה"ע לכה"פ באלוקות בדרגת שרש הנבראים כדמוכח מעין עיטם, אלא שלבנ"י אחרי מ"ת מתאחדים בעצומ"ה, שבאין ערוך לגמרי משרש הנבראים.

ובניגוד לזה, לכאורה, מובא בלקו"ש חי"ז[11]: "וכ"ה גם פי' הפנימי דמצוה מל' צוותא וחיבור (לקו"ת בחוקותי מה, ג. ובכ"מ) שלאחר מ"ת זהו תוכן הכללי דכל המצות, הצוותא וחיבור דנברא ובורא (ראה בארוכה לקו"ש ח"ז ע' 30 ואילך), משא"כ לפני מ"ת מכיון שהי' לפני ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה (שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא ט"ו), הרי לא הי' הצוותא וחיבור דנברא ובורא - ופשיטא דלא בז' מצות בני נח שעניינם הוא רק בשביל ישוב העולם (ראה לקו"ש ח"ה עמ' 159 ואילך). וזהו הטעם ב"יינה של תורה" שבפרש"י שלא פירש בפ' תולדות "מצותי – ז' מצות ב"נ", כי לפני מ"ת א"א לומר מצותי מל' צוותא וחיבור דנברא ובורא." ע"כ.

בזה הרבי מדגיש שא"א להפריד הענין ד"צוותא וחיבור" דבורא ונברא, עם הענין דביטול הגזירה דעליונים כו' שהיתה בעת מ"ת, ומכיון שכן לא שייך הענין ד"צוותא וחיבור" לפני מ"ת, ובפרט אצל אומה"ע ע"י הז' מצוות דב"נ. ולכאו' הפוך למש"כ ברשימה ואיגרת הנ"ל?

ואולי י"ל, שמדובר בשני המקומות בשני סוגי "צוותא וחיבור", דהיינו "צוותא וחיבור" בשני דרגות שונות באלוקות: ברשימות ובאגרות מדובר אודות מקור ושורש הנבראים, שהוא דרגא השייך לנבראים, ולכן מביא ע"ז ההוכחה מ"עין עיטם" - ולזה אומה"ע יכולים להגיע ע"י המצוות שלהם. ובחי"ז בלקו"ש, מדובר אודות ה"צוותא וחיבור" דבורא, שהוא באין ערוך לנבראים, וא"א להגיע לזה כ"א לבנ"י ע"י מ"ת בביטול הגזירה דעליונים ותחתונים ועד ל"צוותא וחיבור" לעצמות[12]. ופשוט שזה אינו באומה"ע.

1 ) שלאומה"ע יש שבע מצוות ולבנ"י יש תרי"ג – חילוק כמותי.

2) ראה לקו"ש ח"ה ע' 159 ואילך, חט"ו ע' 150, חכ"ה ע' 49, ובכ"מ.

3) דרשת רז"ל עה"פ בראשית - תנחומא (באבער) פיסקא ג' וה', לק"ט, רש"י, וראה גם ב"ר רפ"א, ויק"ר פל"ו, ב.

4) כי דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי ריעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו (רמב"ם הל' דעות רפ"ו).

5) לשון הרמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י וראה לקו"ש חט"ו עמ' 58 ואילך.

6) לשון הרמב"ם הל' מלכים ספ"ח, וראה לקו"ש חכ"ה שם.

[2]) לצרף בהם את הבריות - תנחומא שמיני ז'-ח', ב"ר רפמ"ד, וש"נ (וראה מו"נ ח"ג פכ"ו), וראה לקו"ש חי"ט עמ' 182 ואילך, וש"נ.

[3]) לקו"ת בחוקותי מ"ה, ג. ובכ"מ.

[4]) ראה בארוכה משל דכ"ק אדמו"ר הריי"צ (ד"ה רבי אומר ש"ת ספ"א ואילך, ד"ה ביום השמע"צ השי"ת בתחלתו, "התמים ח"א ע' כ"ה ואילך), נת' בלקו"ש ח"ז עמ' 130 ואילך.

[5]) עמ' רע"ז מכתב ה'תקצ"ו להרב יצחק דובאוו ממנטשסטר.

[6]) חוברת ג', עניני חנוכה, ע' 42.

[7]) בהמשך למש"כ בהתחלת הרשימה (ע' 35) ש"תכלית האדם, ובפרט בנ"י הוא כמארז"ל (סוף קידושין במשנה פב,א ובברייתא שם, ב) ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

[8]) כלומר: ע"י השמוש לקונו מתחבר האדם - נברא עם קונו - בורא, וזוהי שלימות האדם שמתחבר ונכלל בקונו.

[9]) בדרושי חסידות (ראה סה"מ תרפ"ט ע' 269, וש"נ) הובאה הראי' שאין דבר עולה למעלה משרשו - מדברי הגמרא (יומא לא,א (ובפרש"י)) "שמע מיני' עין עיטם (ממנו באה אמת המים לבית טבילת שער המים שעל החומה) גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמות (כמדת גובה שער המים ובנין כלי של שלש אמות מלמעלה להחזיק ארבעים סאה, שאי אפשר למים לעלות להר שהוא גבוה ממקום שנובעין משם).

[10]) שמו"ר פי"ב, ג. - כלומר במ"ת בטלה הגזירה דתחתונים לא יעלו לעליונים כו', ולכן, ע"י התורה מתאחדים בנ"י בעצומ"ה.

[11]) בחוקותי א, ע' 317 הערה 22.

[12]) ראה 'היום יום' דח' חשון "והעושה מצוה מתחבר עם העצמות ב"ה, שהוא המצוה את הציווי ההוא".

בגליון הקודם [תתכד] כתב הר"נ גרינוואלד שי', עמש"כ בתניא קו"א ע' קנו שידיעת ההשתלשלות היא מצוה רמה ועולה על כולנה כו' דהמקור לזה הוא מס' אור נערב להרמ"ק.

והנה בספר שומר אמונים להר"י אירבאס (ויכוח ראשון כז - לח) יש דיון בהכרח לימוד פנימיות התורה, ומביא ממדרש שוחר טוב "אמר ר' ישמעאל בא וראה כמה קשה יום הדין כו' הקב"ה אומר לו הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בשיעור קומה". ועוד מביא מספר הזהר שיר השירים (ד' ח"י) "חכמתא דאצטריך ליה לבר נש למנדע ולאסתכלא ברזא דמאריה, וחד למנדע ליה לגופיה כו' כל מאן דאזיל לההוא עלמא בלא ידיעה, אפי' אית לי' עובדין טבין סגיאין, מספקין ליה מכל תרעין דההוא עלמא". ועי"ש שמאריך בהענין שאין האדם יכול להשתלב כ"א ע"י ידיעת חכמה הזאת שזה חלק ממצות ידיעת ה'.

[הספר שומר אמונים מובא בדא"ח בדרך מצותיך, מצות פו"ר ושרש מצות התפילה פל"ד. ומחבר הספר קיבל מתלמידי תל' האריז"ל. ולשונות המדרש והזהר הנ"ל יכולים להיות מקורות לדברי אדמו"ר הזקן].

בנוגע למה שהעירו בגליון הקודם [תתכד] אודות הסתירה בנוגע לעבודת חודש תשרי אי קי"ל כב"ה דמעשה גדול או כב"ש, לפי ענ"ד יש לחלק בקל בין הנושאים. דהנה הא דקאמר הצ"צ ב'יהל אור' דיש זמנים שבהם הלכה כב"ש כמו ר"ה, הכוונה בזה היא כמו שמבאר שם דב"ש עניינם עבודה באופן של רצוא - מלמטלמ"ע, ואתעדל"ת אתעדל"ע, וזוהי עבודת חודש תשרי, וזה בניגוד לעבודת ב"ה באופן של שוב - מלמעלמ"ט, וזוהי עבודת חודש ניסן, וראה גם בלקו"ת שה"ש ד"ה כיצד מרקדין דשמאי הוא מלשון השם אורחותיו, ולפ"ע הסור מרע כך תהי' ההמשכה אח"כ של כלות הנפש, משא"כ ב"ה ששרשם מחסדים, אז ההמשכה היא שלא לפי ההעלאה. אלא אדרבה מתחילה תהי' ההמשכה מלמעלמ"ט ורק אח"כ תהי' ההעלאה יעו"ש.

ובנוגע לפרט זה של עבודה - באופן של העלאה מלמטלמ"ע קיי"ל כב"ש בר"ה, והא דמבואר בשאר מקומות בדא"ח ד"כל השנה הוא בבחינת תלמוד גדול..ובתשרי מעשה גדול", דזה מתאים לשיטת ב"ה, הכוונה בזה כמבואר שם בהמשך תער"ב דבתשרי כיון שצריכים לעורר בחינת העצמות שלמעלה משורש ומקור האור, ע"ז צריכים למעשה דוקא, דע"י עבודת אתכפיא שאדם כופה את עצמו ומניח רצונותיו, עי"ז מעורר למעלה להיות ההתהוות יעו"ש, ועיקר הכוונה היא דהעבודה היא באופן של מעשה, וזה מתאים לשיטת ב"ה דס"ל דארץ קדמה. ובקיצור, הא דמייחסים העבודה דר"ה לב"ש הוא בנוגע לאופן העבודה שהוא באופן של רצוא מלמטלמ"ע, והא דהלכה כב"ה היא בנוגע למעשה בניגוד לתלמוד, ולא בנוגע לאופן העבודה דמלמעלמ"ט.

ובענין זה דתלמוד ומעשה ילה"ע דידוע מ"ש האריז"ל דלעת"ל תהי' הלכה כב"ש (ראה לקו"ת סו"פ קרח) ובדא"ח מבואר ג"כ בכ"מ דהא דקי"ל דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, דבזה מודגש מעלת התלמוד הוא רק בזה"ז, אבל לעת"ל יהי' מעשה גדול מצד שורש המלכות, אשת חיל עטרת בעלה.

ולכאורה איך מתאימים שני ענינים אלו דאי קי"ל כב"ש, מודגש לכאורה מעלת התלמוד דהא ב"ש ס"ל דשמים קדמו דזהו"ע תלמוד, וביחד עם זה אמרינן דלע"ל מעשה גדול דמתאים לשיטת ב"ה.

ואולי י"ל דתלוי בב' התקופות דימה"מ ותחה"מ. דבתקופה הראשונה תהי' הלכה כב"ש משא"כ בתקופה שניה תתגלה מעלת המעשה (וראה בקונטרס הלכות תושבע"פ שאינם בטלין לעת"ל - תשנ"ב) אך שם מבואר דבתקופה הב' תהי' הלכה כשניהם, ועדיין יל"ע בכ"ז.