בקשר לשבת מברכים נרשום כאן איזה הערות על ס' תהלים.

תכלית שנאה שנאתים גו'

בתניא פ"י: וכל מה שהוא מהס"א הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבת לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים כו', כי הם זה לעומת זה כדכתיב [תהלים סו"ס קל"ט] תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי וגו', וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לס"א והמיאוס ברע בתכלית כי המיאוס הוא היפך האהבה ממש כמו השנאה. ע"כ. [ועיג"כ פי"ד].

לפי דברי אדה"ז בתניא כאן, יתורץ שאלת איזה מפרשים בהמשך הכתובים בתהלים כאן: כי כל המזמור עד לפסוק י"ט מדבר בגדלות הבורא וידיעתו כל הנבראים [הן ה' ידעת כולה גו' אנא אלך מרוחך גו' גם חושך לא יחשיך ממך גו' נפלאים מעשיך גו' מה יקרו רעיך כו']. א"כ מהו הקשר שבסיום המזמור עובר מיד לדבר בשנאת הרשעים: הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, מה זה קשור עם תוכן כל המזמור שהוא אודות גדלות ה'.

אולם לפי התניא כאן מובן, כי הלא שנאת הרע בא ביחד עם גודל האהבה לה', א"כ אחרי כל הפלאת גדלות הבורא ומלא כל הארץ כבודו כו' האמורים בי"ט הפסוקים, הרי זה מביא לדרגות הנעלות של אהבת ה' (כאמור בכ"מ בתניא שהתבוננות זו היא המביאה לאהבת ה'), ואחד מביטויי האהבה הגדולה לה' הוא על ידי שנאת הרע, כי כפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לס"א.

יתמו חטאים מן הארץ גו'

וע"ד שנת' במזמור קל"ט, עד"ז יבואר בתהלים מזמור ק"ד, מזמור ברכי נפשי המדבר בנפלאות הבריאה (ותיקנוהו לאמרו בר"ח ועי' אבודרהם סדר ר"ח). כי גם שם אחרי כל האריכות בשבח גדלות הבריאה והאהבה לה' הוא מסיים בפסוק ל"ה: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי'. ועמדו המפרשים ע"ז מה שייך זה לתוכן המזמור?

אך לפי התניא גם זה יובן, כי תוכן כל המזמור הוא בסיפור שבחו של מקום, ואחרי זה מסיים (בפסוקים ל"ג ל"ד) אודות האהבה לה': אשירה לה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי, יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'. ובהמשך לאהבה ושמחה בה' בא ג"כ (בפסוק ל"ה) אודות השנאה לחטאים, כי זוהי תוצאה ישירה של האהבה בה'.

תירוץ קושיית המהרש"א

לפי דרך זה ע"פ התניא יתיישב ג"כ קושיית המהרש"א בברכות ד"ט ע"ב, דאיתא בגמ' שם: ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי'. וכ' ע"ז מהרש"א בחדא"ג: מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הלל ביום אחרון של פסח משום שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (סנהדרין ל"ט: מגילה י:) והרי הכא אמרו בהיפך דלא אמר דוד הלל עד שראה במפלתן של רשעים. ע"כ.

אולם לפי האמור, הרי אין להוכיח ממזמור ברכי נפשי, כי שאני במזמור זה שאפ"ל הללוי' במפלתן של רשעים כי הוא בא אחרי ובהמשך ההתעוררות אהבה רבה לה' שמזה באה השמחה למפלתן של רשעים, כמבואר בתניא כאן שהשנאה הוא ענין אחד עם האהבה. משא"כ בנוגע לאמירת הלל על מפלתן של רשעים בלי הקדמת התבוננות ואהבה רבה בתענוגים כו' ע"ז אפ"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.

[ומ"ש מעשה ידי טובעים כו', הוא כמבואר בדא"ח בענין על אפי ועל חמתי כו' ובענין נגוף ורפוא ואכ"מ. ובכללות הענין יל"ע גם תניא סוף פל"ב. וגם במאמר ד"ה ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי (תרפ"ז) ויש מזה גם בלקו"ש].

ויש לבאר את החילוק בזה בין צדיק לשאר כל אדם, בכמה אופנים: הצדיק מכיון ששנאתו את הרשע בא מתוקף אהבתו לה', הרי השנאה הוא רק לבוש חיצוני אבל פנימיותו הוא אהבת ה'. [וע"ד המבואר בכ"מ לגבי תניא פכ"ו ואגה"ק סי"א].

גם י"ל ע"ד המבואר בשיחות (לקו"ש ח"ב ע' 620) ומרגלא בפומא דרבינו, אודות אלו שמהדרים בדין מורידין ולא מעלין, אשר דין זה הוא בסוף שו"ע חו"מ ובא לאחרי קיום כל דיני ד' חלקי השו"ע. ועד"ז בנדו"ד השנאה ושמחה במפלת הרשע נאמר רק בצדיק שעבודתו היא בשלימות ולא לגבי כל אחד שהוא עדיין בתחילת או באמצע הדרך של עבודת ה' [וע"ד טול קורה מבין עיניך].

גם י"ל ע"ד האמור בתניא פכ"ח בענין העלאת המדות של המחשבה זרה שלא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים כו' ועד"ז בנדו"ד לגבי שנאה שהיא מדה דלעו"ז וע"כ שייך זה רק אצל צדיקים שמעלים גם מדות שליליות.

במדרש רבה: מאה ועשרים מזמורות אמר דוד

במדרש רבה ס' ויקרא פ"ד, ז: רב שמואל בר נחמן בשם ר' נתן אמר מאה ועשרים מזמורות אמר דוד ובכולם לא חתם בהן הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים. וכתבו המפרשים שצריך לתקן מאה ושלש מזמורים (כדאיתא בגמ'), ולא מאה ועשרים.

ונראה כי מתחילה הי' רשום בר"ת "ק"ג" ומזה נתחלף ל"ק"כ" (כי ג' וכ' הן אותיות הדומות). ואחרי זה בא מעתיק שברצונו להטיב ולהקל על הקוראים שינה וכתב במפורש את המספר, ומזה נמשך ל"מאה ועשרים".

וטעויות מסוג זה (בגלל שיבושים בפיענוח הר"ת וכיו"ב) נמצאים במקומות רבים. וראה גם בס' מחקרים בדרכי התלמוד להר"ר מרגליות. המשך יבוא אי"ה.

משמעות "יחודים" באגרת הבעש"ט [גליון]

בגליון ה' [תתכז] דן הרש"ב וויינברג שי' במ"ש באגרת עליית נשמה של הבעש"ט, שענין הפצת המעיינות חוצה הוא "ליחד יחודים", שיש פירוש בזה ע"ד הרמז, שהכוונה ליחודא עילאה ויחודא תתאה.

ומן הראוי להעיר ממ"ש אדמו"ר האמצעי בהקדמה לאמרי בינה, וז"ל: "וכמו שיובן, מכל אשר יבואר בפתיחה הכוללת תמצית כל הענינים, שבחיבור זה דשמע ישראל שכתבתי לכל אשר יחפוץ וישתוקק לקרב ולדבק נפשו בפרטיות הדברים שמדברים ביחוד אלקות ביחודא עילאה ויחודא תתאה, וישמע חכם ויוסיף דעת ותבונה למצוא ביגיעתו בזהר וכתבי האריז"ל כל פרטי הכוונות, ואם באמת הכל עולה אל מקום א' והוא אחדות הפשוטה דוקא ולא לעלות במעלות ומדרגות כונות ושמות ויחודים הנהוג בין המקובלים כי לא חפץ ה' באלה כי אם בכוונה אחת לבד לקשר נפשו אל אמתת עצמותו ית'".

"שמח בחלקו" ברוחניות [גליון]

בגליון ו' [תתכח] העיר הת' ש.ל. במ"ש באגרת מרבותינו נשיאינו אודות שיהי' האדם שמח בחלקו ברוחניות, דלכאורה זהו היפך המבואר בכ"מ שברוחניות אסור שיהי' שמח בחלקו. ובהערת המערכת כבר העירו דפשוט הדבר שבאותה אגרת קאי כשרוצה לילך בגדולות שאינם לפי ערכו ומתעצב כשאינו יוכל להגיע לשם.

והנה באמת כל התניא מיוסד על המושג דשמח בחלקו המבואר באותה אגרת, שהרי בתניא מבואר כיצד הבינוני צריך להיות שמח במדריגתו, ולא להתעצב מזה שאין הוא במדריגת צדיק שאין לו יצר הרע (אך יחד עם זה מבואר בפרק יד שהבינוני צריך לעשות את התלוי בו, ואולי תכנס בו נשמת צדיק וכו').

מאמרי התורה אור [גליון]

בגליון האחרון העלה הרב אלי' מטוסוב שי' סברא המתקבלת על הדעת בענין הביטוי "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה" שבתורה אור ר"פ בראשית, שכנראה זהו לשון אדמו"ר הזקן עצמו [ובאמת כן מפורש בהנחת אדמו"ר הרש"ב מד"ה ומקנה רב תרל"ח: "כ"ה לשון רבינו ז"ל"] (ולכן דייקו בו אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר מהר"ש, והביאו מקורות ללשון "אלף" ממארז"ל אלף נכנסים למקרא כו', ולביטוי "ככה" וכו'), אבל הניח בצ"ע זה שבהנחת אדמו"ר האמצעי מאותו מאמר (בסה"מ תקס"ה) לא נמצא ביטוי זה.

ולכאורה יש ליישב ע"פ מ"ש בשער התורה אור על הנחות מהרי"ל שבתורה אור "ורובם סדרם לפני אחיו אדמו"ר נ"ע [הוא אדמו"ר הזקן] והוא הגיה אותם בכבודו ובעצמו ככתבו וכלשונו", וכן כתב אדמו"ר הצמח צדק באגרתו אודות התורה אור "אשר הרבה מהן שם רבנו ז"ל בעצמו עין עיונו עליהם והגיהם".

וא"כ יש לומר בפשיטות שלשון זה הוא ממה שהוסיף אדמו"ר הזקן בעת ההגהה בכתב ידו (וכמו שרואים בהגהת אדמו"ר הזקן על המאמר "דער פרומער וארא" (כרם חב"ד גליון 2 ע' 5 ואילך), שיש בו גם הוספות), ולכן לא נמצא בשאר ההנחות, אבל יחד עם זה מדייקים בו רבותינו נשיאינו.