בענין מ"ש בגליון האחרון - תתלח (עמ' 48), בספר יצירה נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחלתן, יש להעיר בנוגע מה שתחילתן נעוץ בסופן דוקא, שזה מורה שבראשית כל ההשתל' יש כבר הנעיצה לסוף וחותם דסדר השתל', וכן להיפך "סופן בתחילתן" -

ויש לבאר עפמ"ש בחסידות בענין סדר השתל', שענינו הוא "סוף מעשה במחשבה תחילה", והיינו, שבעצם רצון המוחלט על סדר השתל', הי' כבר ה"סוף מעשה", גמר סדר השתל', עולם העשי' הגשמי.

והמשל המבואר בזה, שכאשר אדם בונה בנין, הנה יסודו הוא מצד התענוג, ובל' החסידות בנוגע לעוה"ז הגשמי [וע"ד המבואר בד"ה "בחכמה יבנה בית וגו'" תשכ"ב] - "תאוה" שהוא כח הכי עליון בנפש. וא"כ, הנה בכח התענוג של האדם, כבר ישנו התפיסת מקום של מלאכה הכי אחרונה "מכה בפטיש" של גמר בניית הבנין.

והנה במשך זמן בניית פרטי הבנין, הרי החיות הפנימי שיש בבניית בנין זה היינו התענוג (כנ"ל), (ובמילא נכללים גם רצונו ושאר כחות נפשו כו') שרוצה ומשקיע בבנין זה. אבל בעצם, מכיון שעוד עומד באמצע בניית הבנין, לכן הוא נמצא רק בשלב של כח העשי' (של הבנין), ולא נרגש שם כח התענוג אלא הוא רק בהעלם.

וכשכבר נגמר הבנין כולו לכל פרטיו, והיינו שאז נתמלא רצונו ותענוג שלו במילואו, אזי מאיר כח התענוג בתוקף, כיון שאז כבר מתגלה ונשלם ביטוי הדבר שבזה השקיע התענוג שלו, ונתקיים מילוי משאלתו בתענוג שלו בשלימות.

וע"ד המבואר בדרושי חסידות, בענין יום השבת בערך ששת ימי החול שלפנ"ז, שאז נמצא התענוג בשלימות, כאשר נתמלא כל פרטי התענוג ורצון שלו.

ועפ"ז י"ל שזהו ב' הפרטים: "נעוץ תחילתן בסופן" - היינו בתחילת סדר השתל' שאז כבר "עלה ברצונו"; "סוף מעשה במחשבה תחילה" - הכונה על "סופן", הן במובן עולמות, הכי תחתון, ובמילא גם הכי תחתון במעלה באיכות.

ולאחרי שכבר הי' העבודה בקצה ה"סופן" בעוה"ז הגשמי, במילא נתמלא משאלת התענוג בשלימותו, אזי רירט דאָס אָן "וסופן בתחילתן", שהרי זהו מגמת ותאות כל סדר ההשתל', להיות לו דירה בתחתונים. במילא מתקיים אז "למעשה ידיך תכסוף".

ועד"ז יש פתגם ב"היום יום" (טז תשרי) מביא הרבי: "דער סוף איז, אז משיח וועט קומען שנעוץ תחילתן בסופן". והיינו כנ"ל, שהכוונה דכל סדר השתל', היא, גילוי אלקות בשלימות בעוה"ז התחתון דוקא, וע"ד המבואר בתניא פל"ז, שתכלית השלימות של תחה"מ וימוה"מ הוא עבודת עוה"ז דוקא.

בתניא ריש פ"ב: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמ"ש בזהר מאן דנפח מתוכי' נפח".

והעירני חכם אחד, דלכאורה מה ראי' היא זו מן הכתוב באדם הראשון "ויפח באפיו נשמת חיים", והרי בפשטות קאי זה על הנפש החיונית שניתנה באדם הראשון, ועוד זאת, דאם כן מנא לן שזהו דוקא בישראל, והרי כל האומות גם כן הם בניו של אדם הראשון.

והנה בפשטות אפשר לומר, דמפורש בכתבי האריז"ל שנשמת אדם הראשון כללה בתוכה את כל נשמות ישראל, ואם כן, אין כוונת רבינו הזקן להביא ראי' מכתוב זה שנשמות ישראל הם חלק אלוקה ממעל ממש, אלא הכוונה היא לבאר משל גשמי על אופן התייחסות הנפש האלקית להקב"ה, שהיא כמו דבר שאדם נופח דמאן דנפח מתוכי' נפח. [ואם כן יהי' פירוש "כמו שכתוב" לא בתור ראי' לדבר אלא בתור פירוש הדבר, ועל דרך מ"ש רבינו בהגדה של פסח שלו בענין נוסח ההגדה "ואת ענינו זו פרישות דרך ארץ כמו שכתוב . . ואת עמלנו אלה הבנים כמו שכתוב" וכיו"ב, שאין הכוונה ב"כמו שכתוב" להביא ראי' ש"אלה הבנים" וכיו"ב].

ומה שהקשה מדוע נמשך ענין זה רק לישראל, הנה באמת זה שהנשמה עוברת מאב לבן אינו דבר הכרחי וטבעי, ורק אברהם אבינו מזכות עבודתו זכה להמשיך לבניו בחירו נשמה קדושה, אבל אין זה דבר טבעי, ובמילא זה שאדם הראשון היתה בו נפש אלקית, אינו מכריח שגם בבניו היתה נפש אלקית.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר עוד בזה.

בד"ה "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם" תשי"ב (תורת מנחם ח"ג עמ' 135) מקשה הרבי: מדוע מובא במארז"ל זה (דאלפיים שנה קדמה תורה כו') הענין הב' ד"ואהי' שעשועים יום יום", ולא הענין שלפניו [בפסוק] "ואהי' אצלו אמון", שהוא נעלה יותר.

ולכאורה צ"ע, שהרי כל הענין דאלפיים שנה קדמה תורה נלמד מהמלים "ואהי' שעשועים יום יום", שיומו של הקב"ה אלף שנה (כמ"ש במדרש תהלים ומד"ר שנסמנו במאמר שם בהע' 2), ואיך יוכלו ללמוד זאת מהמלים "ואהי' אצלו אמון"?

ונראה שנפלה כאן טעות, מפני שבמהדורות הקודמות של המאמר נכתב כאן בזה"ל: "לכאורה הנה כאשר חושב כאן מעלות התורה, למה מתחיל מהמעלה דואהי' אצלו שעשועים יום יום שזה אומרו אלפיים שנה קדמה כו', ואינו מתחיל מהמעלה דואהי' אצלו אמון שהוא מעלה יותר עליונה שבתורה וכו'".

והכוונה במלים "כאשר חושב כאן מעלות התורה", היא למאמרו של אדמו"ר הריי"צ המובא שם לפנ"ז (ד"ה אלפיים שנה תש"ד), שמדבר בקדימת התורה במעלה, שקדמה אלפיים שנה היינו אאלפך חכמה כו', ונלמד מהפס' ואהי' שעשועים כנ"ל.

וא"כ, קושייתו של הרבי היא על מאמרו של הריי"צ ולא על מאמר רז"ל.

בגל' חג-השבועות [תתלח] (עמ' 54 ואילך), מעיר הרב שב"ו על דברים שכתבתי כאן לפני למעלה מחמש שנים (בגל' יא ניסן תשנ"ז), ומחזיקנא ליה טיבותא על שיצא לישע רבינו זי"ע, להצילו מאימת ה"צריך עיון" של זבוב קצוץ כנפים כמוני.

רוב דבריו הם ציטוט מהערתי הארוכה, ובזה אין לי מה להעיר. אך הדברים הקצרים שהוסיף טעונים כמה תיקונים.

[א] על ההשערה שלי, שבעל היפ"ת הכחיש את מציאותו של מארז"ל זה כדי שלא תהיה ממנו יניקה למינים, כותב הרב הנ"ל שלשם כך לא היה עליו להכחיש את קיומו של המאמר, והיה יכול לפרשו בפנים אחרות כפי שנהג במאמרי רז"ל אחרים.

על כך י"ל בפשטות, שהמינים לא "התרגשו" מכל הפשעטלאך שהכניסו הרבנים במאמרי רז"ל אלו, והראיה, שהם המשיכו להקשות מאותם מאמרים גם להבא (וכן להיפך, היהודים - להבדיל - לא "התרגשו" מהפשעטלאך שהכניסו המינים בפסוקי התנ"ך).

לפיכך דעת לנבון נקל, שעדיף לטעון שאין מאמר רז"ל שכזה כלל וכלל, מאשר לקיים את אמיתתו ולהתפלפל בפירושו. והרי סוף סוף המציאות היא, שאיש מהם לא היה יכול להראות "שחור ע"ג לבן" שהמאמר אכן נמצא כתוב באיזשהו מקום.

[ב] על מה שכתבתי שמאותו טעם - דהיינו מפני תשובת המינים - מצינו בוויכוחו של הרמב"ן עם המינים שמיעט כמעט לחלוטין בערכן של אגדות חז"ל, כותב הרב הנ"ל: הרי הרמב"ן לא הכחישן, אלא רק לכל היותר הוציאן מפשוטן (וא"כ גם בעל היפ"ת היה יכול לילך בדרכו ולהוציא לאותו מארז"ל מפשוטו, ולמה לו להכחיש את קיומו?!).

הנה אני התבטאתי על הרמב"ן בלשון המעטה, "שמיעט בערכן" של אגדות חז"ל, וזה כנראה גרם לרב הנ"ל שיחשוב שהרמב"ן "לא הכחישן, אלא רק לכל היותר הוציאן מפשוטן". אבל אילו טרח לקרוא את ויכוח הרמב"ן, היה נוכח שטעות היא בידו; שכן על הדברים האמורים במדרש איכה שמשיח נולד בשעת החורבן, כותב הרמב"ן: אני איני מאמין בהגדה זו כלל!

וזאת כאמור לעיל, כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענתם של המינים שמשיח כבר נולד וכבר בא.

[ג] על מה שכתבתי ש"רובם המכריע" של המקורות המובאים בהערתו של הרבי הם אחרונים וכו', כותב הרב הנ"ל, שאינו מבין איך נתעלמו ממני המקורות הקדמונים שהביא הרבי וכו'.

ואני תמה עליו: הרי הוא עצמו מצטט שדבריי מתייחסים ל"רובם המכריע" של המקורות הללו, ומדאיכא רוב שהם אחרונים שמע מינה דאיכא מיעוט שהם קדמונים. ומה חידש בזה?

אך אפילו אם הדברים מצויים בספרים שקדמו לבעל היפ"ת, זה אינו מחייב אותו להימנע מלהכחיש את המאמר הזה מפני תשובת המינים, שהרי סו"ס אין הוא נמצא בגמרא ובמדרשים (שרק מהם יש בכוחם של המינים להקשות).

ואפילו שרבינו בחיי מביאו בשם התנחומא, אבל כל עוד אין מוצאים זאת במדרש עצמו, א"א להם להקשות.

(ה"מדרש תלפיות" המובא בהערתו של הרבי אינו מצטט את רבינו בחיי כהלכה, שהרי רבינו בחיי כותב מפורש: ויש נוסחאות שכ' עתיד הקב"ה להחזירו לנו, וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל וכו'. יעו"ש. ואילו מהס' הנ"ל משמע שרבינו בחיי מביא מהמדרש עצמו בלשון שעתיד חזיר ליטהר. והרי לא קרב זה אל זה. ויש לדעת ש"מדרש תלפיות" אינו מדרש כלל, ונתחבר ע"י בעל ה"שבט מוסר" שהוא מן האחרונים).

[ד] בין המקורות הקדומים נמנה גם "ספר הקנה", שלדברי הרב הנ"ל היה הוא לפחות 600 שנה לפני בעל היפ"ת. כלומר, לפני קרוב לאלף ומאה שנים!

ואלו דברים שאין להם שחר. כבר דשו רבים בזמנו של בעל ס' הקנה, ודיינו במה שכתב האלקי הרמ"ק בספרו "שיעור קומה": וס' הקנה שרצו להקדימו, דע לך כי הוא אחרון מאוד מאוד. ולא תתפתה אחרי מי שאומרים שהיה בזמן ר' נחוניא בן הקנה, שהוא עצמו אומר שהיה אחר הגאונים. ופלאי מראותיו אל יבהלוך, כי אחרון הוא ואת אחרונה נמנה וכו' (וראה בס' "אוצר הגדולים" בערכו).

אבל מה לנו לדון בזמנו של בעל ס' הקנה, בה בשעה שהרבי עצמו מוסיף "סימן שאלה" ליד מקור זה, כלומר, שלע"ע לא נמצאו הדברים הללו בספרו.

[ה] ועיקר תירוצו של הרב הנ"ל הוא, שי"ל שהרבי אינו מקשה על היפ"ת עצמו, אלא על "דעת היפ"ת".

וכבר קדמו בתירוץ זה באחד הקבצים שנתפרסמו מיד ובסמוך להדפסת הקובץ הנ"ל בשנת תשנ"ז.

ועל כך יש לי להשיב בהיינו דאמרי אינשי, שמספרים על הרב קוק ע"ה שהתרעם על הרב זוננפלד ע"ה בזה"ל: האמת נכון הדבר שכת"ר אמר עלי כי אפיקורוס אנכי? והשיב לו: חס-ושלום לי לומר על רבה של יפו שאפיקורוס הוא! אמרתי רק שבספריו יש אפיקורסות!

ועד"ז הוא החילוק בין קושיא על בעל היפ"ת, לבין קושיא על "דעת היפ"ת".

[ו] גם אני ניסיתי לתרץ, וכתבתי שכפי שאדמו"ר הזקן מביא בשם חז"ל דברים שאינם מצויים בגמרא ובמדרשים, וכוונתו (לפי פירושו של אדמו"ר זי"ע) לדברי חכמי הדורות שלפניו, כך י"ל על אלו (ואדמו"ר הזקן בתוכם) שהביאו את המאמר דנן בשם חז"ל, שכוונתם לדברי חכמי הדורות שלפניהם.

על זאת משיב הרב הנ"ל, שא"א לומר כך על דבר המובא בשם חז"ל בספרי גדולי הראשונים, לפיכך אין ספק שכוונתם לחז"ל שבגמרא ובמדרשים. עכת"ד.

סתם ולא פירש טעם לחילוקו, מדוע לבעל השל"ה (שנפטר קצת יותר ממאה שנים לפניו) יכול אדמו"ר הזקן לקרוא בשם 'חז"ל', ואילו רבותינו הראשונים לא יאות להם לקרוא כך לחכמים שקדמו להם במאות רבות של שנים (מזמן חתימת התלמוד עד הריטב"א עד"מ, חלפו כ-850 שנה!)?!