בס' המאמרים ת"ש בד"ה "כי ישאלך בנך" - מביא (בסוף ע' 49) הלשון הידוע "פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק". ובהערת כ"ק אדמו"ר מציין ללקו"ת ביאור לד"ה "שוש אשיש" ספ"ג (והועתקה הערה זו גם בהוספות להערות וציונים ללקו"ת שם). - דבלקו"ת שם כותב: "וכ"מ בפע"ח שם (שער הק"ש פט"ו) בהדיא".

ומקשה דלכאורה צע"ג דהלשון בפע"ח (וכ"כ בש' הכוונות) הוא דפנימיות אבא היא כמו החיצוניות דעתיק, וקשה לשבש כל הספרים וכו'.

ומבאר על כך (ותוכן התירוץ הוא) דבא"א מתלבשים רק ז"ת דעתיק ולא ג"ר, ומז"ת אלו רק נה"י דעתיק מתלבשים בז"ת דאריך, ואו"א (דאצי') מלבישים רק לז"ת דא"א (היינו חג"ת דא"א) נמצא שתוך או"א דאצילות מלובש (ע"י התלבשות בחג"ת דא"א) רק נה"י דעתיק.

וזהו רק חיצוניות או"א, משא"כ פנימיות אבא (וכמו"כ פנימיות בינה) הוא נמשך מג"ר דא"א אשר שם מלובש חג"ת דעתיק.

וכיון שחג"ת (ג' אמצעיות) דעתיק נקרא חיצוניות לגבי ג"ר דעתיק (היינו שהוא מכלל הז"ת דעתיק), אך לגבי נה"י דעתיק נקרא הוא פנימיות, לכן מתאימים הלשונות, דכאשר אומרים פנימיות אבא פנימיות עתיק, הכוונה מצד התלבשות חג"ת דעתיק שהוא פנימיות לגבי נה"י דעתיק, ואילו כאשר אומרים שפנימיות אבא חיצוניות עתיק - הכוונה (על אותם בחי' חג"ת דעתיק) שהם חיצוניות לגבי הג"ר דעתיק. ועי"ש שהאריך בזה (ומציין לד"ה "ויצא", "וישלח" ו"השמים כסאי" בהמשך תרס"ו, שביאר זאת עפ"י דא"ח), ובסוף דבריו מציין דיש להעיר מסד"ה "יו"ט שר"ה" תרצ"ו וסד"ה "שמח תשמח" תרנ"ז.

ויש לבאר תוכן שאלתו, דהנה בפע"ח שם (שער הק"ש פט"ו) מבאר מוהרח"ו דכל ההמשכות דעכשיו הם מחיצוניות עתיק, אך מפנימיות עתיק א"א להמשיך עד זמן משיח ב"ב, ואח"כ מביא דברי האריז"ל, שפנימיות אבא הוא כחיצוניות עתיק, ומוסיף "ולא הבנתי דבריו" (דהאריז"ל).

והנה, בדרושים אלו (יו"ט שר"ה תרצ"ו וסד"ה שמח תשמח תרנ"ז [ועוד]) מבאר, שפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק, וזהו שאומר ע"ז לא ידעתי הטעם, ע"ד לא ידע ולא אתידע.

והנה לשון זה דלא ידע ולא אתידע, מובא בדרך כלל על ג"ר דעתיק, ואילו לפי פי' כ"ק אדמו"ר הענין דפנימיות אבא פני' עתיק - קאי על ג' אמצעיות - חג"ת דעתיק! - ועיי"ש (בהערת אדמו"ר) שהשאיר בצע"ק.

וי"ל שלפי ביאור זה (דאדמו"ר) צריך לומר שאף שאמיתיות התואר דרדל"א קאי על ג"ר דעתיק, הנה לגבי נה"י דעתיק גם חג"ת דעתיק נקראים בשם רדל"א.

והנה יש להביא ראי' לזה ממש"כ בסוף הדרוש "להבין ענין איסור אכילה ביו"כ" בסידור וז"ל: "וכידוע דבחי' חיצוניות אבא הוא בחי' חיצוניות ע"י, ובחי' פנימיות אבא הוא לעולם בחי' פנימיות ע"י וכמ"ש בע"ח ולא ידעתי הטעם". והנה לפי זה מבאר דב"פ אנכי (דבפסוק "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך") דאנכי הראשון - בחינת ע"י, יאיר אורו בחצי התחתון (דכתר) דאנכי דא"א. היינו דהדרגא דאנכי (פ"א) קאי על ג"ר דא"א - (אנכי דלא אתרמיז לא בשום אות וכו') אשר שם מלובש - בהעלם חג"ת דע"י, ואילו אנכי אנכי ב"פ (דע"י התשובה - דיו"כ) ממשיכים בגילוי הדרגא שמלובשת בג"ר דא"א - שהיא חג"ת דע"י - וע"ז אומר דזהו תוכן הענין דפני' אבא פני' עתיק ועל דרגא זו אומרים "לא ידעתי הטעם" (בדוגמת לא ידע ולא אתידע).

והנה לכאורה צריך להבין, מדוע אי אפשר לתווך (הענין דפני' אבא, חיצוניות עתיק או פני' עתיק) ע"ד הביאור בלקו"ת (בהביאור ע"פ "שבת שבתון") באות ה' (ע"א ג') (הובא ונתבאר בד"ה "שובה ישראל" הב' בספר המאמרים מלוקט ד' באות ה' (ע' י"ז)) דאפי' בחי' רישא עילאה הנקרא רדל"א אינו אלא שבו מלובש אוא"ס ממש הנקרא ע"ק.

ועפ"ז הי' אפשר לומר שבפע"ח שאומר שפני' אבא הוא כחיצוניות עתיק - כי גם רדל"א לגבי אוא"ס המלובש בו הוא רק כחיצוניות לגבי הפני', ואילו בדא"ח כשמובא הלשון "פני' אבא פני' עתיק" הכוונה לג"ר דעתיק (שביחס להז"ת - הוא הפני' שלהם). ובאם נאמר כך, מתורצת בדרך ממילא השאלה (דהצע"ק בהערת הרבי) - ואדרבא יומתק זה שמבואר בדא"ח ש"לא ידעתי" הוא בדוגמת הענין דלא ידע ולא אתידע.

אך מובן שאי אפשר לומר כן, דהרי מבואר בפע"ח (שם) שבזה"ז אין אנו יכולים להמשיך אלא מחיצוניות עתיק ולא מפנימיותו, והרי גם לפירוש זה בלקו"ת שם, מובן בפשטות שלא רק הדרגא דשבת שבתון הוא - אוא"ס המלובש ברדל"א - הוא באופן דאתדל"ע ממקום שאין אתעדל"ת מגעת שם, אלא גם הדרגא דשבת שבתון היא (לשון נוקבא) - דקאי על ג"ר דעתיק (לפי' זה), עדיין מדובר בדרגא כזו שלמעלה מהמשכה ע"י אתעדל"ת, ובמילא מוכרח שזה שכתוב בפע"ח דפני' אבא הוא כחיצוניות עתיק הכוונה על ז"ת דעתיק, וזה שמבואר בדא"ח שהוא כפנימיות עתיק - מוכרח לתווך ולבאר שהמדובר (בז"ת עצמן) על חג"ת דעתיק שהם פנימיות לגבי נה"י, כנ"ל בארוכה (בהערת כ"ק אדמו"ר).

וזה שביוה"כ נמשך בחינה זו (דרדל"א ואוא"ס המלובש בה) - היינו שהעלי'ה (עליית המלכות) דיו"כ היא לשם, אך ההמשכה משם היא באופן דאתדל"ע מצ"ע, וג"ז אינו שדרגא זו נמשכת בעצמה (בזה"ז), אלא שהארה משם נמשכת בא"א ובאצי' עפ"י סדר ההשתלשלות (וכמ"ש בהקצור מד"ה "כי כארץ" [נדפס בסוף לקו"ת פ' ברכה ק' א'] וז"ל: "עיקר מתן שכרן של מצוות . . הנקרא התגלות פנימיות עתיק יומין. והארה מבחינה זו מאיר בר"ה ויוה"כ...".

והטעם שיש בכח המלכות לעלות ולהגיע לשם - הוא כי שרש המלכות הוא ברדל"א, וכמבואר בארוכה ובפרטיות בספר המאמרים מלוקט ב' ד"ה "זה היום" אות ט' (ע' קז) ואילך, ועיי"ש.

בגליון האחרון - תתמד (עמ' 38), הביא הרב שד"ח המובא בסוף פ"א דספר תניא קדישא: "וכל טיבו דעבדין האומות לגרמייהו עבדין", וכתב שיש הרבה שלוחים וכו' המתקשים להסביר דברים אלו בפני מי שאינו שומר תומ"צ, או מי שאינו יהודי. וממשיך להסביר שטבע העולם הוא שכל נברא דואג לטובת עצמו, וכמו שרואים במוחש אצל מין החי, שהחיות דואגים רק לטובת עצמם, וכן הוא במין המדבר. ולכן, רק איש ישראל יש בכחו לצאת ממדידות אלו, משא"כ אצל אומות העולם. וכמ"ש לקראת סיום דבריו: "הרי אף גוי נורמלי לא ייעלב אם יאמרו לו שכל שור או חמור, נמצא בדרגא ש"לגרמייהו עבדין". למה? כי זהו מצבו וזהו עניינו, ואין בזה שום דבר רע או שלילי".

ואני לא הבנתי דבריו כלל, דבוודאי כל גוי ייעלב אם יאמרו לו שהוא כמו שור או חמור, דלגרמייהו עבדין, ואין לו היכולת לשאוף שיצא מהגבלותיו, ורק איש ישראל הוא למעלה משור או חמור. וסו"ס לא הועיל כלום בהסברתו.

והביאור הפשוט ביותר הוא (כפי שאכן מבארים כמה) - שנמצאים אנו במדינה של חסד, שיש בה הרבה מחסידי אומות העולם שאינם בגדר ד"לגרמייהו עבדין", (וכמו שראינו במוחש לאחרונה איך שריבוי אנשים (רובם אינם יהודים) השליכו עצמם מנגד בפועל ממש רק כדי להציל אחרים שהיו במצב סכנה ואש וכו' שגרם להתעוררות גדולה של טוב וחסד בכל המדינה), וזה הסביבה שבחסדי ה' אנו גרים עכשיו. ורואים בעליל שהרבה עכו"ם הדרים במדינתנו נלקחים מנוגה, ולא צריכים להכנס לפלפולים והסברים מיותרים וכו'. (ובנוגע איך להסביר בנוגע לשאר עכו"ם, הנה ישנם הרבה דברים שקשה להעמיס בפני מי שאינו שומר תומ"צ או אינו יהודי - כמו זה שדוקא הנשמה היהודית היא נצחית, או זה שדוקא הנשמה היהודית יכולה לבוא בגלגולים כדי לתקן פגמיה וכו' - וכן הוא בעניננו, וכידוע מה שסיפר רבינו כמ"פ בנוגע "אזוי אזוי איז דער ענין!"].

ויש להעיר גם שהי' התייחסות נדירה של רבינו בענין זה, והוא במכתב (באנגלית) לר' שנ"ז יפה ע"ה. הנ"ל הציע להשמיט תיבות אלו מתרגום האנגלית של התניא, ורבינו ענה לו (תרגום חופשי): "נקודה נוספת ועיקרית היא, שבדורותינו, אפילו מי שאינו חסיד או מקובל (כי דברי אדה"ז מיוסדים על קבלה וגמרא), או אפילו מי שאינו מחשיב א"ע למאמין, יראה בעליל - ובתנאי שאינו מרמה עצמו - איזה סוג נפש יש באומות העולם. הרי האומות היו עדי ראייה למה שקרה באשכנז ובהמדינות שכבשו, ומ"מ העלימו עיניהם מכל המתרחש לאור עובדה זו, הרי דברי אדה"ז יכולים להיות בלשון המעטה. ולהוסיף, שאם יש עכו"ם הרוצה לעשות תעמולה מזה, הרי יעשה תעמולה בלא"ה, וכמו שכתבת בעצמך בנוגע לעלילות דם שהיו בעבר...". (המכתב נושא התאריך של כ"ג כסלו תשל"ג).

בגליון האחרון - תתמד (עמ' 40), הקשה הרש"ד חזן וז"ל: "באגה"ק סימן ה' דף קז, ב כתב כ"ק אדה"ז אודות התהוות האותיות: "אבל בחינת החומר וגוף התהוותן [בניגוד ל"צורתן" המבואר לעיל] . . הוא ההבל היוצא מהלב שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מהגרון ואח"כ נחלק לכ"ב הברות וביטוי כ"ב אותיות בה' מוצאות הידועות . . ומבטא ההבל הוא אות ה' . . והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ"ב...". עכלה"ק.

"והנני מקשה קלאץ קשיא: לכאו' מוצאות הפה היוצאות מאות ה"א אינם אלא כ"א, שהרי אחת המוצאות היא אות ה' גופא. ואבקש מקוראי הגליון יחיו להאיר עיניי בזה". עכ"ל.

ולכאו' אי"ז פשוט כלל, ובד"א י"ל, שגם אות ה' יש לה צורה. ואע"פ שלגבי צורת כ"א אותיות הוא כמו חומר הפשוט, מ"מ לגבי חומר גופא, הרי ע"כ שיש לו איזה צורה. וביארתי כ"ז באריכות בגליון ר"ה דשנה זו בקובץ הערות התמימים ואנ"ש 770, בהערה "בענין חומר וצורה", עיי"ש. וקיצור הענין הוא: ידוע שכל אור (אפי' אוא"ס) בהכרח שיהי' בו איזו צורה שנתגלה בה. שלכן גם גבי חומר הראשון אפ"ל שיש לו איזה צורה עכ"פ כפ"ע מדרגתו בעולם הבריאה. ואע"פ שעיקר ענין הצורה שנצטייר בחומר הראשון הוא בעולם היצירה, ובעולם הבריאה עדיין נחשב בבחי' חומר הפשוט בלא צורה, ה"ז בערך הצורה שבענין חומר צורה ותיקון הידוע, היינו בערך הצורה שבעולם היצירה, שממנו אפ"ל התיקון שבעולם העשי', אבל ע"כ שגם בחומר הראשון כמו שהוא בעולם הבריאה, יש לו איזה צורה לפ"ע עולם הבריאה, רק שאי"ז בגדר צורה בערך עולם היצירה, ולכן לגבי עולם היצירה נק' חומר פשוט.

ועד"ז לכאו' אפ"ל גם גבי אות ה', שע"כ שיש בו איזה צורה עכ"פ, ורק שא"ז נחשב צורה גבי שאר כ"א אותיות, ובערכם ה"ז כמו חומר פשוט. והנה מצד צורה זו, כמו שהיא בחומר דאות ה', והיינו צורה דהבל דקול פשוט, כמו שהיא מצ"ע, לכאו' אפ"ל שאות ה' ג"כ נחשבת כאות שבבחי' חומר וצורה, רק שא"ז נחשב צורה בערך לשאר כ"א אותי'. ולפ"ז י"ל בד"א, שאות ה' עוברת דרך מעביר ע"י מוצאות הפה ואינה משתנית ע"י, ולכן יכולה להיות כאות בפ"ע בחומר וצורה כנ"ל. ובאותו זמן, קודם שעוברת דרך מעביר ע"י מוצאות הפה, יכולה לעבור ע"י בדרך התלבשות ולהשתנות ולהשתמש כחומר לשאר כ"א אותיות. והיינו, שדוקא ע"י פעולה השלילית דמוצאות הפה, שלא לשנות ההבל, אפ"ל התהוות אות ה' כמו שהיא מצ"ע, א"כ הפעולה ב"אפהאלטן" של פעולת במוצאות הפה היא המהווה אות ה'. אבל קודם הפעולה זו ב"אפהאלטען", הרי אות ה' יכולה להיות חומר לשאר האותיות, וד"ל.

ולפי"ז נמצא, שבאות ה' יש ב' בחי', א' - קודם שעבר קול פשוט דרך מוצאות הפה, שאז יכול להשתנות ע"י פעולה חיובית דמוצאות הפה לכ"א אותיות, או ע"ד פעולה שלילית ב"אפהאלטען" הנ"ל לאות ה'. ובחי' הב' - אחרי שעברה דרך מוצאות הפה, שאז דוקא היא בגדר אות ה' בחי' חומר וצורה הנ"ל.

ולפ"ז נמצא, שאות ה' נחשבת כאחת מכ"ב אותיות בבחי' הב' שלה הנ"ל דוקא, אחרי שעברה דרך מוצאות הפה. ומצד בחי' הא' הנ"ל, קודם שעברה דרך מוצאות הפה עד אז היא חומר שממנו מהווה שאר כ"א אותיות, וכן אות ה' גופא בבחי' הב' הנ"ל, ג"כ נתהווה ממנו. א"כ נמצא שכל כ"ב אותי' נתהוו מבחי' הא' הנ"ל של אות ה', כולל אות ה' גופא בבחי' הב' שבה כנ"ל.

ומ"מ מובן שענין הצורה שבאות ה', גם בבחי' הב' שבה, אינה עדיין בערך לצורה דשאר כ"א אותי' כנ"ל, ולכן גם כשיצאה מהפה (בחי' הב' שבאות ה'), עדיין יכולה להשתמש כמשל לענין החומר שלגבי שאר אותי', וד"ל.

ועדיין לכאו' צ"ב איך יכולה להתחבר בתיבה אחת עם שאר האותי', מכיון שהרי לפי הנ"ל אין צורתה בערך לצורה דשאר האותי'. ועיקר ביטוי התיבה הוא ע"י שינוי צורתו לכאו'. ולכאו' ע"כ לומר שיש איזו ערך לצורה דשאר האותי', ועצ"ע בענין הערך הזה.

בקשר למה שכתב הרמ"מ רייצעס בגליון האחרון - תתמד (עמ' 38) אודות שם ב"ן, העירני חכם אחד - ארי שבחבורה, כתיב "שמותיו של הקב"ה אמת", ופירשו בספרי קבלה שמספרם של כל אחד מהשמות ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן במספרם הקטן הוא "אמת" במספר קטן, דהיינו - 9.

מספרו של "ן" הוא 700 ומספרו של "נ" הוא 50, לכן נכתב שם ב"ן עם "ן" סופית כדי שיעלה מספרו הקטן ל-9 במקום להיכתב נ"ב שמספרו הקטן 7.