בגליון תתסז (חה"ס) עמ' 68 תמהו על האמור בלקו"ת פ' תבא ד"ה תחת אשר לא כו' (מב, ד), "ובקשות שבאמצע פסוקי דזמרה ושבחים תקנו אנשי כנה"ג מחמת שיש קטרוגים על האדם . . וע"ז אנו מבקשים רחמים הושיעה את עמך וגו' ורעם ונשאם כו' והוא רחום וגו'". ותמהו, דהרי פסוקים אלו מופיעים ב'הודו', שלנוסח דידן (משא"כ לנוסח אשכנז) אינו בכלל פסד"ז, וגם לכאורה אינו מתקנת אנשי כנה"ג.

ולהעיר גם מצוואת הריב"ש סי' קמג, ש'הודו' "הם רק פסוקים מלוקטים ואינם פסוקי דזמרה ממש".

מאידך, לכאורה פסוקי "יהי כבוד ה' לעולם" ו"ה' הושיעה" שבסוף קטע 'יהי כבוד' הנאמר אחרי 'ברוך שאמר', הם אכן בקשות. ובמסכת סופרים (ס"פ יז, שהזכיר בגיליון הנ"ל, אף שהלשון שם, וקשר העניינים לשלפניו ושלאחריו אינו מובן) משמע לכאורה ש'יהי כבוד' הוא מהתקנה הקדומה של פסד"ז, וזהו הלשון שם: "אבל צריכין לומר אחר יהי כבוד ה' מלך ומזמור שירו לה' מדברי סופרים, ואחריו הודו לה' קראו בשמו וששת המזמורים של כל יום"... עיי"ש.

אך הפסוק "והוא רחום" שנזכר בלקו"ת, אינו בקשת רחמים אלא שבח. ואולי הוא מעין קבלת הבקשה.

אגב, בלשון הלקו"ת לא הבנתי, מה מוסיפה תיבת "ושבחים" לתיאור פסוקי דזמרה?

בהמשך תער"ב עמ' שיא כותב כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע וז"ל: "בענין אור וכח הגם שבד"כ אור הוא בחי' גילוי וכח הוא בחי' כח נעלם, מ"מ יש יתרון מעלה בכח על ענין אור . . דהנה אנו רואין הפרש בין אור וכח דכח הוא פועל בבחי' התחדשות דבר, וכמו אומן הפועל איזה דבר כמו שעושה כלי או מצייר איזה ציור ה"ז התחדשות דבר שבתחלה הוא חומר פשוט ובכח הפועל שבו עשה בו ציור שזהו התחדשות כו', והגם שהחומר נושא את הצורה בתוכו כו', מ"מ אין הצורה רק בבחי' גילוי העלם מהחומר שהרי מה שהחומר נושא כו' זהו רק מה שהחומר ראוי לעשות בו הצורה . . משא"כ האור פעולתו אינו בבחי' התחדשות וכמו אור וזיו השמש המאיר לארץ ולדברים עלי' הרי אינו פועל שום התחדשות בהדבר שמאיר עליו רק מה שמאיר אותו שהפעולה היא ממהות הפועל כו', והתחדשות בגשם הדבר אינו נעשה מזה כלל כו' . . וגם אור וחיות הנפש שמחי' את הגוף הרי הפעולה היא ממהות הפועל כו' . . ולכאו' זהו ג"כ התחדשות והוא שהדבר הבלתי חי בעצם נעשה חי כו'. אך התחדשות בזה אינו בעצם הגוף שלא נתחדש בו דבר בעצם רק התחדשות החיות לבד כו', ובד"כ התחדשות החיות אינו התחדשות ניכרת כ"כ, וכמו בצמיחה הנה התהוות גשם הפרי הוא התחדשות ניכרת אבל התחדשות הטעם של הפרי אינו התחדשות ניכרת כ"כ כו' . . ועיקר התחדשות בעצם הדבר ובבחי' התחדשות ניכרת הוא בבחי' כח דוקא כו' . . ונמצא דבחי' כח עם היותו כח נבדל מ"מ יש בו יתרון שפועל בבחי' התחדשות כו'". עכלה"ק.

הרי ביאר כאן, שעיקר ההתחדשות היא בבחי' כח הפועל דוקא, משא"כ באור השמש וחיות הנפש שבגוף שאין זה התחדשות (כ"כ).

ב. ולכאו' זה סותר להמבואר בסה"מ אעת"ר ד"ה ולקחתם עמ' כד, דכ' שם וז"ל: "אור וזיו השמש . . בא בבחי' התחדשות שלא הי' קודם האור והזיו בעולם ונתחדש האור כו' דלגבי העולם ה"ז התחדשות דבר כו' . . וכן הוא באור חיות הנפש בגוף ה"ז בבחי' התחדשות לגבי הגוף מה שנמשך אור וחיות מהנפש להחיותו כו' . . אבל בעשית כלי הרי האומן אין ביכולתו לחדש דבר בעצם הכלי כ"א מה שמצייר את הכלי בעצם היש והחומר שאין זה התחדשות לא בעצם המהות ולא בהחיות שלו . . ולכאו' הרי הציור הוא התחדשות שבא ע"י פעולת האומן כו', הנה באמת הרי החומר נושא בתוכו הצורה . . הצורה שעושה הרי אין זה שמחדש דבר נוסף על חומר הדבר כ"א מה שמצייר את החומר ואינו מתוסף בזה שום דבר בהחומר, לא בעצם מהותו ולא בהחיות שלו". עכ"ל.

ומובן מזה, שהתחדשות היא בבחי' אור השמש ובבחי' חיות הנפש שבגוף, ומשא"כ כח הפועל א"ז בחי' התחדשות. ולכאורה זה ההפך ממש מהנ"ל מהמשך תער"ב, דשם ביאר שעיקר בחי' התחדשות היא בבחי' כח הפועל וכאן ביאר שא"ז התחדשות, ולאידך ביאר כאן שבחי' התחדשות הוא באור השמש וחיות הנפש שבגוף, משא"כ שם ביאר שאור השמש וחיות הנפש שבגוף אינו בבחי' התחדשות (כ"כ).

ונמצא שבכל ג' הענינים (אור השמש, חיות הנפש שבגוף וכח הפועל), סותרים לכאו' המאמרים הנ"ל זא"ז. וצ"ב בתיווך ב' הביאורים.

ג. וי"ל בד"א, דזה תלוי באם מדובר בהחידוש שלגבי הזולת, היינו במה שניכר להזולת, או אם מדובר בהחידוש שלגבי הדבר עצמו, והיינו כמו שהוא נרגש בהדבר מצ"ע.

דלגבי הזולת, הנה אור השמש והדבר שמאיר עליו הרי הם שני דברים נבדלים בפ"ע [וכן חיות הנפש והגוף], ומכיון שהאור אינו פועל שום שינוי בעצם ומהות הדבר [וכן חיות הנפש אינו פועל שום שינוי בעצם ומהות הגוף], לכן לגבי הזולת אין ניכר כאן שום פעולת התחדשות (בעצם ומהות הדבר), אלא שיש כאן ב' ענינים נפרדים (אור השמש והדבר שמאיר עליו).

משא"כ בענין כח הפועל, הרי ניכר לזולת השינוי שנעשה בעצם ומהות הדבר, ולכן לגבי הזולת יש כאן חידוש דבר.

(ואע"פ שלגבי הדבר עצמו א"ז חידוש, שהרי נושא את הצורה, מ"מ לגבי הזולת אינו ניכר זה כלל, כי ענין "נושא" הוא רק מה שהחומר ראוי לעשות בו הצורה, ואי"ז שהצורה ישנה וכלולה אפי' בהעלם בהחומר כו'. ולפיכך לגבי הזולת שינוי הצורה ה"ז חידוש דבר, דקודם לא הי' ניכר כלל הצורה בעצם ומהות החומר ועכשיו ניכר בעצם ומהות הדבר).

ד. אמנם כאשר מדובר לגבי הדבר עצמו (עולם וגוף בעניננו), הרי אור השמש שמאיר עליו הוא דבר חדש לגביו (וכן חיות הנפש לגבי הגוף), שנרגש בהדבר (העולם והגוף) מצ"ע שנתוסף בו ענין חדש. ואף שא"ז שינוי בעצם ומהות הדבר מ"מ הוא ענין חדש שלא הי' בהדבר מקודם, ולגבי הדבר עצמו ה"ז חידוש.

משא"כ כח הפועל אינו פועל שום התחדשות לגבי הדבר עצמו, שהרי החומר נושא את הצורה, וע"י שנתגלה הצורה לא נתוסף בו כלום בעצם ומהות החומר, והיינו שלגבי הדבר עצמו לא נתוסף כלום.

[דהנה הצורה ישנה כבר בהעלם בהחומר שנושא אותו, ורק שאינו יכול לגלות אותו מצ"ע. ולכאו' אפ"ל דזה גופא הוא חידוש, שהדבר שאינו יכול להתגלות מצ"ע בא בגילוי? וי"ל שמ"מ לגבי הדבר עצמו א"ז חידוש, דלא נתוסף בו כלום ע"י הגילוי, שהצורה כבר היתה בו בכח, והכח לגלות את הצורה שנושא בהעלם לא נתוסף בו גם עכשיו, אחרי שכח הפועל מגלה את הצורה שבו. דלגבי הדבר עצמו ה"ז רק חילוף הצורה שכבר היתה בו בהעלם. (ואף שא"ז לכאו' רק גילוי ההעלם, שהרי הצורה שנושא בתוכו נמצאת בו בדקות ביותר ולא רק בהעלם, וה"ה ע"ד בחי' כח או יכולת, מ"מ ה"ה נמצא שם ואין כאן פעולה של התחדשות)].

דכח הפועל אינו מוסיף כלום בעצם ומהות הדבר, ורק שמגלה מה שכבר יש בו, ומובן דלגבי הדבר עצמו א"ז התחדשות כנ"ל.

ה. ולפ"ז י"ל בד"א הביאור בתיווך שתי הביאורים הנ"ל:

בהמשך תער"ב הנ"ל מדובר לגבי החידוש שבזולת, והיינו במה שניכר לזולת. ולכן מבאר שם שעיקר ההתחדשות היא בבחי' כח הפועל דוקא, כי בזה דוקא ניכר לזולת השינוי שנעשה בעצם ומהות הדבר, ושייך לומר שזהו חידוש לגבי הזולת. משא"כ אור השמש שמאיר על הדבר, או חיות הנפש שמאיר בגוף אין בזה חידוש שניכר לגבי הזולת כנ"ל.

אבל בסה"מ אעת"ר הנ"ל מדובר על החידוש שבדבר עצמו, והיינו כמו שהוא נרגש בהדבר מצ"ע, ולכן מבאר שם שהתחדשות היא בבחי' אור השמש וחיות הנפש שבגוף, שלגבי העולם והגוף מצ"ע הרי אור וחיות הוא דבר חדש, משא"כ כח הפועל אינו פועל שום התחדשות לגבי הדבר עצמו כנ"ל.

ו. ואולי אפשר להוסיף עוד ביאור בד"א, הטעם לכך שבהמשך תער"ב הנ"ל מדבר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע דוקא בנוגע החידוש שניכר לגבי הזולת, ובסה"מ אעת"ר הנ"ל מדבר דוקא בהחידוש הנרגש לגבי הדבר מצ"ע:

דהנה בהמשך תער"ב הנ"ל בא לבאר יתרון מעלת דבחי' כח לגבי בחי' אור, ומבאר שהיתרון הוא בענין "התחדשות בעצם הדבר ובבחי' התחדשות ניכרת כו'". והיינו שהיתרון שיש בהכח לגבי אור הוא בענין ובחי' פרטי דוקא, והוא (ענין ובחי') התחדשות בעצם הדבר באופן שניכר, והא בהא תלי', דבכדי שהתחדשות תהי' ניכרת ע"כ שתהי' בעצם הדבר. ולפי הנ"ל מובן שהתחדשות באופן כזה שייך רק במצב ומקרה פרטי, והוא כשהחידוש ניכר לגבי זולת דוקא. אבל אם ההתחדשות היא רק לגבי הדבר עצמו, לאו דוקא שתהי' התחדשות ניכרת כו' כנ"ל. ולכן ע"כ לומר שבהמשך תער"ב הנ"ל, מדובר דוקא בהחידוש שניכר לגבי הזולת.

ז. ובסה"מ אעת"ר הנ"ל בא לבאר שלמטה כח חסר פועל, ולכן אינו יכול לחדש כלום [(דלבד זאת שאינו יכול לחדש יש מאין שזה אינו בגדרי הנבראים כלל, הנה גם לחדש איזה דבר בהנפעל ע"י פעולתו אין ביכולתו), כי איך יחדש דבר מה שלא יש בעצמו, ומכיון שכח חסר פועל בעצמו אינו יכול לחדש בפעולתו כלום], וזה אפשר להוכיח מהחידוש שנרגש לגבי הנפעל מצ"ע דוקא (והיינו שדוקא מהחידוש שבאופן כזה, אפשר לדעת אם כח חסר פועל או לא).

כי מה שהוא ניכר כחידוש לגבי הזולת, הנה עדיין אין זה מוכיח שיש מהות הפועל כלול גם בכח (א"ל). כי לגבי הזולת כל שינוי שניכר בעצם הדבר - כחידוש נחשב, ואף שלאו דוקא שבכדי לפעול חידוש באופן כזה צריך שתהי' מהות הפועל כלול בהכח (שאז דוקא נוכל לומר שכח אינו חסר פועל), כי מכיון שלגבי הדבר עצמו א"ז חידוש אלא חילוף הצורה (שנושא) בלבד כנ"ל, לכן גם אם כח חסר פועל ביכולתו לפעול שינוי באופן כזה, שזהו רק יש מיש באותו יש שנושא אותו צורה כנ"ל, דהפועל אינו מוסיף בהדבר כלום מעצמו, לכן גם אם כח חסר את הפועל עדיין יכול לפעול חידוש באופן כזה (חילוף הצורה). ולכן א"א להוכיח ממה שהוא ניכר כחידוש לגבי הזולת, אם כח חסר פועל או לא. ודוקא מהחידוש באופן שנרגש לגבי הדבר מצ"ע, אפשר להוכיח אם כח חסר פועל או לא.

והיינו, דמכח הפעולה (שבאדם) מוכח שחסר הפועל, כי בודאי שאינו נמצא בו, ומפני זה אינו יכול להוסיף כלום בהדבר הנפעל, היינו שיהי' נרגש בהדבר (הנפעל) מצ"ע שנתוסף בו משהו. וגם הציור שפועל בהדבר אינו מוסיף כלום על עצם הדבר באופן שיהי' נרגש בהדבר מצ"ע שניתוסף בו משהו, כי הרי החומר נושא את הצורה כנ"ל. והיינו מכיון שאינו יכול לפעול חידוש באופן כזה (שיהי' נרגש בהדבר מצ"ע), מזה מוכח שאותו כח חסר את הפועל.

ח. אבל מאור השמש שמאיר בעולם ומחיות הנפש שמאיר בגוף, לכאו' כן אפשר להוכיח בענין כח חסר פועל או לא, שהרי שייך לומר בזה ענין התחדשות כנ"ל.

ובזה פשוט שצ"ל שמדובר בהחידוש שנרגש בהדבר מצ"ע [(כמו שבעולם נרגש שנתחדש בו ענין האור, וכן בגוף וד"ל), דלגבי הזולת אינו ניכר התחדשות בזה כנ"ל]. ומכיון שאכן נרגש בהדבר מצ"ע שנתוסף בו משהו, הנה זהו חידוש בענין זה. ובזה אכן שייך הוה אמינא, שהכח (השמש והנפש בעניננו) אינו חסר פועל, כי הרי פועל חידוש באופן כזה שנרגש בהדבר מצ"ע שנתוסף בו משהו, וזה אפשר שיהיה רק אם הפועל (השמש והגוף) כולל בעצמו דבר זה שמוסיף ומחדש (דאל"כ מאין בא הדבר, דהרי לחדש יש מאין בודאי שאינו יכול), ולכאו' מוכח מזה שכח אינו חסר פועל.

אך באמת גם מזה א"א להוכיח כן, כמו שביאר בהמא' הנ"ל עי"ש, ש(לבד זאת שהשמש אינה מחדשת את מהות האור, אלא רק שבא האור מן ההעלם אל הגילוי לבד, וכן הוא בחיות הנפש לגבי הגוף, הרי) אע"פ שהפועל (השמש והנפש) אכן כולל בעצמו דבר (הפעולה) שפועל (אור וחיות בעניננו), הנה מ"מ אינו כולל אותו בכח, אלא אותה פעולה שפועל נמצאת בתוכו בבחי' מציאות, וכשבא בגילוי ה"ז רק ע"ד מן ההעלם אל הגילוי, וא"ז ענין אין כח חסר פועל. דבענין אין כח חסר פועל, הפועל והכח דבר אחד הוא, והפועל נמצא כלול בהכח גופא שלא בבחי' מהות ומציאות (אפי' לא בבחי' מציאות שבטל לגבי מקורו), וד"ל.

ועכ"פ מובן מזה, שבסה"מ אעת"ר הנ"ל, ע"כ מדובר בהחידוש שנרגש לגבי הדבר מצ"ע דוקא, וד"ל.

בד"ה ויקח ה"א את האדם תרל"א (שיצא לאור לאחרונה כתדפיס מסה"מ תרל"א) מבאר לכאורה דבר חידוש, שיש מעלה במלאכת עבודה לכשעצמה משום שע"י שהאדם עושה מלאכה הוא ממשיך מלמעלה את ענין המלאכה שלמעלה כביכול, שענינה המשכת וצמצום החיות האלקי להתלבש בכ"ב אותיות שמהם נמשכת חיות העולמות (כמבואר בשער היחוד והאמונה).

והעירני חכם אחד, דלכאורה הוא דבר פלא, דלפי זה יוצא שאין עילוי בקיום מצוות על כל מעשה שאדם עושה, כי גם על ידי מעשה סתם הוא ממשיך אורות עליונים. ואם כי במאמר שם אומר שזהו דוקא כאשר עושה מלאכתו באמונה (היינו שאינו עובר על גזל וכיו"ב), מ"מ משמעות הענין היא שההמשכה שע"י מלאכה אינה משום שע"י המלאכה באמונה הוא מקיים מצוות עשיית מלאכתו באמונה (היינו שאינו עובר על לא תעשה, שזהו כאילו עושה מצוה), אלא שזהו כמין הסרת אריא הוא דרביע עלי', שלא יהי' במלאכתו גזל, אבל ההמשכה היא ע"י המלאכה עצמה. [וכן משמע גם בד"ה זה עטר"ת המיוסד על המאמר דידן].

והנה בלקו"ש חט"ו (עמ' 96 ואילך), ששם מבאר מעלת ענין "עמל מלאכה", מביא מד"ה אר"א כל אדם לעמל נברא תרפ"ט, שענין "עמל מלאכה" הוא "שיעשה מלאכתו באמונה. .שיאמין בה' שהוא הזן ומפרנס והוא ית' יגמור בעבדו לברכה". ולפי זה ענין משא ומתן באמונה אינו רק שלילת מל"ת, אלא שהמלאכה עצמה מתוך אמונה שהכל תלוי בה' יש בו קיום מצות האמונה. אך לכאורה במאמר כאן לא משמע כן.

ויש להעיר מהרשימה של רבינו בענין "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו", ו"לא ברא דבר אחד לבטלה", שבאמת אין ענין של "מעשה רשות", אלא הכל צריך להיות קיום רצון השם, ולפי זה יש מקום לומר שבמלאכה כדבעי בא ענין זה לידי ביטוי באופן מודגש יותר, משום שעי"ז ממשיכים את האור האלקי, כנ"ל.

אך לכאורה עדיין צריך ביאור במה היא מעלת המלאכה על כל עיסוק איזה שיהי'. ויל"ע עוד בזה.