משפיע בישיבה
בתניא פרק מו מביא משל המלך ואיש השפל: "ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו".
בפשטות מפרשים כאן הכוונה שהמלך בא לאיש השפל עם כל שריו. ולכאו' מה צריך השרים לכך, והרי לא בא לתת לו כבוד (כי הרי הוא שפל אנשים), אלא שבא להראות לו אהבתו, וכמו שכותב בתניא מפורש, וא"כ מהו הענין שבא יחד עם השרים. ב'משכיל לאיתן' מפרש שבאים לעזור לו, ואינו מובן, וכי למה צריך עזר לכך, כי הלא לא הודגש שהוא איש כבד. ועוד והוא העיקר שלא הוזכר שום דבר מזה בהנמשל.
ולולי דמספינא הייתי מפרש דהמילים "עם כל שריו יחדיו" קאי על מה שכ' בסמיכות לזה "ממקום כבודו" - והיינו שבאמת המלך עצמו יורד אליו ממקום כבודו (בו הוא נמצא) עם כל שריו יחדיו, והוא יורד אליו.
ואבקש מהקוראים לכתוב דעתם בזה.
מנהל מכון "היכל מנחם" - ברוקלין, נ.י.
בלקוטי תורה בביאור עד"ה לא תשבית מוכיח כ"ק אדמו"ר הזקן שאי אפשר לומר שהשכל הוא עצמיות הנפש ממש, "שהרי השכל אינו שוה באדם בכל עת שפעמים צלול דעתו ופעמים לא כן עד שפעמים ידבר שטותים וא"כ יש בהשכל שינויים רבים". וכמו שממשיך אח"כ ג"כ (בהצע"ג) "שאנו רואים שהשכל הולך ומתגדל, שהתינוק שכלו קטן ביותר וכשמתגדל מעט מעט כך יתוסף הגדלת שכלו ומדותיו כו', והרי הנשמה הי' בו גם מקטנותו וא"כ למה אז הי' שכלו קטן כו'".
ולכאורה פירוש הענין, שעצם הנפש היא עצמית ולא שייך בה שינויים וצמיחה מקטנות לגדלות, ומאחר שבשכל יש שינויים אי אפשר לומר שהיא עצם הנפש (אלא שבקטנותו אינו בגילוי כל כך והולך ומתגלה לאט לאט), כי בעצם לא שייך גדר שינוי וצמיחה.
והנה במאמר זה עומד על מהותה של נפש האלקית, וכמו שמסיק אח"כ שמהות הנפש היא "חלק אלקה שאינו בגדר עשר בחינות שיש להן גדר מיוחד". ויש לעיין מהי המהות של שאר נפשות.
דהנה בשלמא נפש הבהמית שבאדם שהיא נפש החיונית המלובשת בדם האדם להחיות הגוף, ניתן לומר שמהותה היא גדר חיות, שענין החיות הוא ג"כ עצמי, שאינו בגדר שינוי וצמיחה מקטנות לגדלות, דזה שהאדם הוא חי (ולא מת) הוא נקודה פשוטה ועצמית שלא שייכת להתחלקות במשך כל חיי האדם ולא שייך בזה הפסק אף לרגע קטן.
וכח התאווה שבנפש זו אינה העצמיות של הנפש, רק שהוא כלי אלי' (ע"ד ומעין המבואר במאמר כאן שכח החכמה של הנפש האלקית היא רק כלי לעצמיות הנפש).
אבל עדיין צ"ב מהי מהותה של הנפש השכלית שבאדם, כידוע שמלבד הנפש האלקית והנפש הבהמית יש עוד נפש שלישית שהיא הנפש השכלית, והיא ממוצעת בין הנפש האלקית ונפש הבהמית.
ונפש זו ישנה גם באומות העולם שהרי גם הם ממין המדבר ולא ממין החי, ועל כרחך שיש להם לא רק נפש הבהמית (שמדריגתה היא "בהמה", חי) אלא נפש השכלית, וכמבואר בכמה מקומות (אלא שנפש השכלית שבישראל היא במדריגה עליונה יותר מנפש השכלית שבאומות העולם. עיין בלקוטי שיחות חט"ו פ' נח, ושם צויין לד"ה חביב אדם תש"ב לאדמו"ר הריי"צ).
וא"כ צ"ב מהי מהותה ועצמותה של נפש זו; דאי אפשר לומר שהיא שכל, שהרי השכל משתנה תמיד, ואם כן, דאינו שכל, ואינו חיות הגוף, ואינו "חלק אלקה" - א"כ מהי נקודה העצמית של נפש זו.
תלמיד בישיבה
בהמאמר ד"ה בסוכות תשבו תרס"ז מבואר דמדות הטבעיים תלויים המה בהתבוננות. וז"ל שם: "וכן הוא ביראה טבעית תלוי ג"כ (היינו בנוסף להנתבאר שם בנוגע לאהבה) בהתבוננות השכל ובהעמקת דעתו בזה, דאז דווקא יתפעל ביותר ביראה מדבר החזק ואם יסיח דעתו לא יתפעל לבו כלל מזה, וכמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים וכל המתחיל לחשוב ולהרהר ומבהיל עצמו כו' דסיבת היראה גם מדבר המזיק הוא מה שמחשב ומהרהר בזה כו'". עכ"ל.
ויש לקשר זה עם הכתוב בגמ' קידושין דף כד, ב: "ת"ר הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות נגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות. אמר ר' שמן לר' אשי למימרא דקלא לאו כלום הוא והתני רמי בא יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם, ואמר ר' יוסף ואמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים ("בקולם". רש"י) בתוך הבית משלמים חצי נזק. א"ל שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מיבעית נפשי'" וברש"י ד"ה שאני אדם דבר דעת הוא - האי ניזק, וכי מיבעית מדעתי' קא מיבעית שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום". ע"כ.
תלמיד בישיבה
בתניא פי"ב - כשאדמה"ז מבאר איך יתכן שיעלה במוח הבינוני מח"ז - מביא ראי' לזה ממרז"ל בגמ' בב"ב דף קסד, ב: "ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה כו'".
והנה לכאו' אדם כאן פי' בינוני1, דאל"כ מה מביא ראי' לזה ממרז"ל זה לדרגת הבינוני, ולכן חייבים לומר שאדם כאן פי' בינוני.
והנה אדמה"ז מביא כאן רק ב' דברים "הרהור עבירה ועיון תפלה" ולא את הענין השלישי שהוא אבק לה"ר. ויש בזה כמה ביאורים: א. שכאן מדבר בנוגע לריכוז המחשבה ולא לגבי הדיבור. ב. כאן מדבר בדברים שבין אדם למקום ורק אח"כ מדבר על דברים שבין אדם לחבירו.
אבל הא גופא צריך ביאור, איך שייך שהבינוני יכשל באבק לה"ר, הרי בפי"א כותב אדמה"ז שמי שנכשל באבק לה"ר נקרא רשע?
והנה ב'ליקוטי ביאורים' על התניא להרב יהושע קארף מביא שאלה זו, ומתרץ שלכן לא הביא אדמה"ז ענין אבק לה"ר, דא"כ ה"ה רשע, אבל הא גופא צריך ביאור דממ"נ אם מארז"ל זה מדבר על בינוני א"א לחלקו?
ואולי י"ל שיש נפק"מ בזה - שאם עשאו במזיד נקרא רשע, משא"כ אם עשה בשוגג (וזהו שאומר שאינו ניצול מהן). ואולי זהו גם מה שבפרק ל' מביא עבירות של לה"ר וקדש עצמו וכו' שזהו ג"כ כנ"ל.
1) וראה תניא מהדורת חיטריק וז"ל: "ואדם סתם משמע מדריגת הבינוני רשימה לרש"ג".
תלמיד בישיבה
בגליון תתעז (ע' 36) הביא הרב שלום דובער שי' ויינבערג ממאמר ד"ה "בלילה ההוא" (הנדפס בספה"מ מלוקט ג'), שאי אפשר לחלום ב' הפכים באופן שהם נמנע הנמנעות כגון דעייל פילא בקופא דמחטא. ובהערה 22 מציין לגמ' ברכות דף נה, סע"ב. וממשיך: "ומ"ש (בספר המאמרים ת"ש ע' 8) וכמו החולם פילא בקופא דמחטא זהו כשחושב עד"ז במשך היום, ומה שמביא שם ענין זה בנוגע לזה שבחלום אפשר להיות ב' הפכים אף שזה בא מהמחשבות שבמשך היום (ולא מצד החלום עצמו), כי בעת החלום אינו יודע שזה בא ממחשבתו". ע"כ. ואח"כ מביא הכותב הנ"ל מכתב מאגרות קודש חלק ג' ע' רלד, ושואל שם ג"כ על מ"ש בספה"מ ת"ש - "דבעת השינה מחברים הפכים וכמו החולם פילא בקופא דמחטא" - דהרי אמרז"ל (ברכות נה, ב) דלא חזי איניש בחלמי' כו' פילא דעייל בקופא דמחטא.
וממשיך שם: "ולפענ"ד לא קשה כלל. דז"ל שם: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו . . תדע דלא חזי איניש דחלמי . . פילא בקופא דמחטא. ומזה עצמו מובן דאם יהרהר אדם בזה גופא דאי אפשר שיראה בחלום פילא בקופד"מ, אפשר דיחלום בו בלילה אפי' פילא דעייל בקופא דמחטא, כי החלום מחבר הפכים (אבל כאשר היא מילתא דלא שכיחא כלל שיהרהר אפילו בשלילת הדבר להיות הפכים שחיבורם מושלל לגמרי לכן אמרו רז"ל דלא חזי). ולהעיר מט"ז סרפ"ח סק"ה ושו"ת צ"צ שער המילואים סס"ב עיי"ש". עכ"ל בהערה.
והנה שואל שם איך לתווך ההערה עם המכתב יחד; דלכאו' מההערה משמע ששייך לחשוב דעייל פילא בקופא דמחטא יותר מאשר לחלום דעייל פילא בקופא דמחטא (שהרי כתב שם שבעצם אי אפשר לחלום זאת ורק כשחושב ע"כ יכול לחלום זאת), משא"כ מהמכתב משמע להיפך שיותר שייך לחלום דעייל פילא בקוד"מ מאשר לחשוב דעייל פילא בקוד"מ (שהרי כותב שם שלחשוב אפשר רק בשלילת הדבר דלא עייל פבקוד"מ, ורק בחלום אפשר לחלום דעייל פבקוד"מ).
והנה לפענ"ד נראה דלא קשה מידי. דכשמדייקים בהמכתב רואים שבעצם אפשר לחשוב ג"כ בחיוב הדבר (דעייל פבקוד"מ) והוא: דבסוגרים כותב שם וז"ל: "אבל כאשר היא מילתא דלא שכיחא כלל שיהרהרו אפילו בשלילת הדבר להיות הפכים וכו' לכן אמרו רז"ל דלא חזי", דהנה מזה שכותב דלא שכיחא כלל שיהרהרו אפילו בשלילת הדבר, משמע שהרבי מוסיף ע"ז שבפשטות אנו יודעים שהוי מילתא דלא שכיחא לחשוב בחיוב הדבר דעייל פבקוד"מ, אבל לחשוב בשלילת הדבר הוי כן מילתא דשכיחא, וזה בא לומר שאפי' לחשוב בשלילת הדבר הוא בגדר של מילתא דלא שכיחא - להיותם הפכים ממש. ונמצא לפי"ז שבעצם אפשר לחשוב אפי' בחיוב הדבר דעייל פבקוד"מ, אלא שהוי מילתא דלא שכיחא.
ולפי"ז י"ל שבמכתב הרבי מתרץ, שכשחושבים בשלילת הדבר דלא עייל פילא בקוד"מ, אפשר לחלום בלילה בחיוב הדבר, ובהערה מתרץ שאפשר לחשוב בחיוב הדבר ואז יבוא לחלום בלילה ג"כ בחיוב הדבר.
ואולי יש לבאר מדוע במכתב מתרץ באופן שאפשר לחשוב בשלילת הדבר ועי"ז יכול לחלום בחיוב הדבר, ובהערה מתרץ שאפשר לחשוב בחיוב הדבר ועי"ז יוכל לחלום בחיוב הדבר.
ואולי יש לומר שבמכתב הוא בא לבאר ג"כ הפי' בדברי הגמ'; והיינו שאם אנו אומרים ששייך לחלום בלילה ב' הפכים (כשחושבים עד"ז ביום), א"כ מדוע כתוב בגמ' שאי אפשר לחלום ב' הפכים.
והנה אם היה מתרץ שאפשר לחשוב ב' הפכים בחיוב הדבר ולכן אפשר לחלום בחיוב הדבר, ועל הפי' בגמ' היה אומר שלחשוב ב' הפכים בחיוב הדבר הוי מילתא דלא שכיחא, היינו מקשים שהרי לחשוב בשלילת הדבר הוי מילתא דשכיחא, ולכן כותב שם שאפי' לחשוב בשלילת הדבר הוי מילתא דלא שכיחא כלל. משא"כ בהערה - שאינו בא לבאר הפי' בגמ' - הוא מתרץ שאפשר לחשוב בחיוב הדבר, ולכן שייך שכשחושב בחיוב הדבר יחלום ג"כ בחיוב הדבר.
והנה עוד מביא שם מתו"ח פר' מקץ ע' רטז, ב לאדמו"ר האמצעי, דכותב וז"ל: "והענין הוא לפי שהחלומות הם בבחי' מקיפים דתוהו ששם יכולים ב' הפכים לשכון כא', אע"פ שמובדלים זמ"ז בתכלית כמו שיחלום שהפיל יכנס בקופא דמחטא שזהו היפך הטבע כו'".
ושואל שם, דלכאו' מכאן משמע שמצד תכונות החלום עצמו אפשר לחלום ב' הפכים, ואין צריך שיחשוב עד"ז ביום.
והנה לפענ"ד לא קשה מידי, ובהקדים שבפשטות ישנו חילוק גדול בין זה שחושב דעייל פילא בקוד"מ לזה שחולם דעייל פילא בקוד"מ - שכשחושב הרי ברור לנו שאינו חושב שכך הוא האמת, שזה ודאי אינו שייך, משא"כ בחלום ששם נסתלק כח השכל ונשאר רק כח הדמיון, אז שייך שיחשוב באמת שנכנס הפיל בקופא דמחטא. ולפי"ז י"ל שזהו הכוונה במ"ש אדמו"ר האמצעי שמכיון שהחלום הוא בבחי' מקיפים דתוהו לכן שייך שיחלום שבאמת הפיל נכנס בקופא דמחטא.
אלא שעדיין צ"ע איך מתאים כהנ"ל עם המבואר במאמר אדה"ז (כתובים ב' ע' לו ואילך) שמשם משמע שכלל לא שייך לחלום ב' הפכים באופן של נמנע הנמנעות, עיי"ש.
Download PDF