*) ראה מ"מ הגהות והערות קצרות פכ"ד שם. המערכת.

**) ראה לקו"ש חכ"ז פ' אחרי ג' סעי' ז והלאה. המערכת.

בד"ה וזה מעשה המנורה ה'תש"ל מביא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מה שכותב אדה"ז בלקו"ת סוד"ה עד ירכה עד פרחה (בהעלתך לג, א) - אחר שמבאר הענין ד"עד ירכה עד פרחה" - וז"ל: "אך העיקר שצריך להיות אחדות גמור(ה) זה עם זה שלא יביט ברעת חבירו . . והיינו שידע שיש למעלה מנורה מקשה, שהעליון י(ו)רד למטה והתחתון עולה למעלה (עד שנעשה בהעשת של הככר זהב בהקשת הקורנס) . . והטוב שלו שמא הוא מאחר, שעלה למעלה, ורעת אחרים שמא הוא שלו, שירד למטה, ואז יהי' באמת אחד, הירך עם הפרחים, שכל אחד יחזיק עצמו לבחי' ירך ולחבירו בחי' פרך...".

ואומר הרבי שבביאור זה בא אדה"ז לבאר כפל הלשון "מקשה" שבפסוק ("מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא"), שע"ז מבאר אדה"ז שהכתוב בא ללמד בזה ענין נוסף, וכלשון חז"ל (מנחות כח, א) "מקשה דסיפא למאי אתא", והיינו שכל ישראל צריכים להיות באחדות גמורה לא רק מצד זה שיש מעלה ברגל ("ירכה") על הראש ("פרחה"), אלא עוד זאת שגם לא יביט כלל ברעת חבירו יען שכל ישראל הם "מקשה אחת" ממש, כלשון הכתוב גבי מנורה בפ' ויקהל, ולא רק מצד שרשם למעלה כי אם גם למטה הרי הם מציאות אחת עד שיכול להיות שאין רע בחבירו כלל, ורעתו הוא באמת רעתך, וטוב שלך הוא באמת מטוב שלו. עד כאן תוכן דברי הרבי בנוגע לעניננו.

והנה כנ"ל שילב הרבי בדבריו דברי הגמ' במנחות (כח, א) "מקשה דסיפא למאי אתא".

ויש להעיר טובא שגם תירוץ הגמ' שם מתאים מאוד עם כל הדברים הנ"ל:

דהנה הגמ' מתרצת שמקשה דסיפא אתא: "למעוטי חצוצרות, דתניא . . עשאם (להחצוצרות) מן הגרוטאות (של כסף) כשרים . . (ד)מיעט רחמנא גבי מנורה מקשה היא - היא ולא חצוצרות" (ולהעיר גם שרק במנורה כתיב "מקשה אחת" משא"כ בחצוצרות). שע"פ כהנ"ל יש לפרש ש"מקשה דסיפא" אתא להזהיר על האחדות הגמורה דהמנורה (המסמלת את כל בית ישראל כמבואר בהמאמר) שיהיו מאוחדים ממש גם למטה, ו"למעוטי חצוצרות", פי' שלא יהיו דבחי' "(שתי) חצאי צורה" כי אם לפיו "מקשה אחת", "מקשה היא ולא חצוצרות" - כידוע פי' הרב המגיד באור תורה פ' בהעלותך עה"פ "עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם".

ואולי י"ל ע"ד הרמז שזהו גם הפי' בדברי רש"י בפר' תרומה (כה, א), ע"פ הגמ' במנחות (כט, א) ועוד, ש"נתקשה משה במעשה המנורה וכו'", והיינו שמשה רבינו "נתקשה" ונתאחד עם בנ"י (המנורה כנ"ל) עד שנעשה אתם "מקשה אחת" ממש, ודו"ק.

[גם י"ל ע"ד הרמז בהענין דגווני הקשת המראים על אחדות, כמבואר בזהר (ח"א עא, ב) ועוד, שזה קשור גם עם תיבת "קשת" המורה על "מקשה אחת". ויש להוסיף בזה עוד שאותן הדורות שלא הוצרכו לאות הקשת "לפי שצדיקים גמורים היו כמו דורו של חזקי' מלך יהודה ודורו של רבי שמעון בן יוחאי" כפירש"י בפר' נח (ט, יב) מבראשית רבה [ושם בב"ר מובאת דעת ר' יודן שכן הי' בדורן של אנשי כנסת הגדולה, ויעויין כתובות עז, ב, שכן הי' גם בדורו של ר' יהושע בן לוי] - הנה יש לומר בזה שכל הצדיקים הגמורים האלו ענינם הוא לאחד את בנ"י כמרומז בשמם ועבודתם, ולכן לא הוצרכו לאות גווני הקשת המורה על אחדות כנ"ל, דהנה "חזקי'" מורה על "חוזק" ו"מקשה" ואחדות ו"אנשי כנסת הגדולה" מורה על "כינוס" ואחדות, ור' יהושע בן לוי מורה על חיבור ואחדות, כפירש"י עה"פ (ויצא כט, לד) "עתה הפעם ילוה אשי אלי . . על כן קרא שמו לוי" (וזהו שהי' "בן לוי" ודו"ק), ורשב"י הרי ענינו הי' חיבור ואחדות וכדיוק לשון הרע"א הידוע בפ' נשא (זח"ג קכד, ב) "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר וכו'"].

וטרם צאתי ברצוני להעיר עוד, דלפי פירוש הרבי הנ"ל שמה שמסיים אדה"ז בד"ה הנ"ל הוא ביאור ל"מקשה" השני הבא אחר ובהמשך להתיבות "עד ירכה עד פרחה", הנה מוכרחים לכאו' לומר שמה שמפרש אדה"ז אח"כ בד"ה "ראיתי והנה מנורת זהב כולה" (לג, ג) דהענין ד"עד ירכה עד פרחה מקשה היא" הוא ע"ד המעלה שיש ברגל ובירך שאינו בראש (ועי' גם בהגהת הצ"צ שם), הוא באופן אחר מכפי שמדייק כאן: דכאן מבאר שלב נוסף (א גרעסערן אויפטו) בענין האחדות דבנ"י (גם למטה) ואומר שזוהי הכוונה דה"מקשה" השני הבא בהפסוק ד"עד ירכה עד פרחה מקשה היא".

בדרך מצוותך "איסור אכילת גיד הנשה" (יב, ב) מבאר שיש ג' מדריגות במדת החסד: א. מוחין שבחסד: והיינו מדת החסד הבאה מצד האהבה שאוהב את זולתו, ויש טעם למציאות החסד והיא האהבה הבאה מאיזו טענה שכלית. ב. חסד שבחסד: היינו מהות מדת החסד, אע"פ שאין לו אהבה לזולתו, אעפ"כ ישפיע מצד מהות טבעיות חסדו לוותר מצד הטבע שלו, ומביא שזהו ע"ד מה שמצינו באאע"ה שנתן ממון ורב טוב לערביים הגם שבודאי לא הי' אוהב אותם כלל. ג. נצח שבחסד: והיינו חסד הבא בדרך נצחון, שמנצח עצמו ועומד על נפשו להשפיע הגם שאין בלבו כ"כ, והוא בדרך נצוח ואתכפיא שאין לו שום תענוג בזה, משא"כ בב' מדריגות הנ"ל יש לו תענוג, אם מצד האהבה לזולתו [מדריגה הא'], או מצד וותרנות טבעית [מדריגה הב']. ע"כ תוכן הדברים, וכ"כ גם עד"ז להלן ב"מצות זכירת ומחיית עמלק" (צז, ב).

אמנם לעיל ב"מצות מילה" (יא, א) ביאר ג"כ הני ג' מדריגות שבמדת החסד, אלא ששם הביא מהא דאאע"ה הי' נותן לאכול לערביים בדוגמא למדריגה הג' שבמדת החסד - נצח שבחסד, וצ"ב.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

בגליון הקודם (תתפ, ע' 28) כותב הרה"ח ר' פנחס שי' קארף: "בתניא פרק מו מביא משל המלך ואיש השפל: "ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו.

"בפשטות מפרשים כאן הכוונה שהמלך בא לאיש השפל עם כל שריו. ולכאו' מה צריך השרים לכך, והרי לא בא לתת לו כבוד (כי הרי הוא שפל אנשים), אלא שבא להראות לו אהבתו, וכמו שכותב בתניא מפורש, וא"כ מהו הענין שבא יחד עם השרים. ב'משכיל לאיתן' מפרש שבאים לעזור לו, ואינו מובן, וכי למה צריך עזר לכך, כי הלא לא הודגש שהוא איש כבד. ועוד והוא העיקר שלא הוזכר שום דבר מזה בהנמשל.

"ולולי דמספינא הייתי מפרש דהמילים "עם כל שריו יחדיו" קאי על מה שכ' בסמיכות לזה "ממקום כבודו" - והיינו שבאמת המלך עצמו יורד אליו ממקום כבודו (בו הוא נמצא) עם כל שריו יחדיו, והוא יורד אליו". עכ"ל.

והנה באמת נפלאתי טובא על קס"ד כזה לפרש הפוך מהכוונה בתניא שנראית לכאורה ברורה ופשוטה. דמלבד זאת אשר בס' "שעורים בסה"ת" (שהוגה כולו - כידוע - ע"י כ"ק אדמו"ר) מפרש - וכבפשטות - אשר המלך בא אליו יחד עם כל השרים,

הרי בר מן דין, הרי "כל הדברים האלה וכל החזיון הזה" הוא משל על יצי"מ ו(בעיקר) על תכליתו - מ"ת, אשר אז, כפי שכותב אדמה"ז עצמו (או"ח סי' תצד, ס"ק ד): "...ומפטיר בנביא במרכבה דיחזקאל על שם שנגלה הקב"ה בסיני ברבוא רבבות אלפי שנאן", ובלשון התניא: "ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו". הרי חזינן שבפירוש כן "הוזכר דבר זה בהנמשל".

ובנוגע להטעם למה באמת הי' צריך להיות הירידה דעצמותו ית' בעת מ"ת יחד עם הפמליא דילי', הרי דבר זה מבואר היטב ע"י רבינו בלקו"ש חלק לג, ע' 18 ואילך, עיי"ש. ואותם הדברים חלים גם בנוגע להמשל עצמו בתניא, אשר מחמת חיבת המלך להאיש פשוט וכו', אינו מסתפק המלך בגילוי עצמותו שלו (שקרה באופן נדיר - בעת מ"ת, ולאחר"ז (באופן פחות גלוי) בכל חה"ש וכו'), אלא רוצה שיהא גם עם מרכבה דילי'. עיי"ש היטב בהשיחה, ואכהמ"ל.

בגליון האחרון (תתפ) שאל הרב פנחס קארף מתניא פרק מו, וז"ל התניא: "ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו" – שהפירוש הפשוט בזה הוא, שהמלך יורד אל האיש השפל יחד עם השרים, וכך גם מפורש ב"שיעורים בספר התניא" – והקשה, מה הענין שהמלך יורד אליו יחד עם השרים, הרי המלך לא בא לתת לו כבוד (כי הרי הוא שפל שבאנשים), אלא שבא להראות לו אהבתו, וא"כ מה נוגע שהמלך יבוא אם שריו יחדיו, העיקר הוא שהמלך בא ומראה אהבתו אל האדם הזה, ועוד ועיקר לא הוזכר פרט זה בהנמשל.

וי"ל הביאור בזה, דהנה בפרק זה מבאר רבינו הזקן ענין "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם" שהוא "טבע הנהוג במדת כל אדם אף אם שניהם שוים במעלה . . ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים וכו'", היינו, שהאין ערוך בין שני האנשים מעורר עוד יותר את האהבה של האדם הנמוך ביותר, ומזה מובן שכאשר המלך בא אליו עם שריו יחדיו, זה ממחיש אצלו עוד יותר את גדלות המלך (האין ערוך שלו אל המלך), ובמילא זה מעורר אליו את האהבה אל המלך עוד יותר.

וזה שלא הובא ענין זה בהנמשל, כי בהמשל זה אכן מורה על גדלות המלך, ויש להשרים איזה תפיסת מקום אצל המלך, משא"כ בהנמשל ש"הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו והוציאם ממצרים . . לא ע"י מלאך ולא ע"י כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם כמ"ש וארד להצילו וגו'", אין תפיסת מקום להשרים והמלאכים אצל הקב"ה, ו"כולם קמי' כלא ממש חשיבי ובטלים במציאות ממש כו'", וזהו גדולתו של הקב"ה, ועל כן אין מקום להביא ענין זה (שהמלך בא עם שריו) בהנמשל.